מוצאי שבת. היום יש חגיגה, משחק כדורעף נגד קיבוץ עין החורש. שחקני שתי הקבוצות כבר עלו על המגרש, ועתה מטפס מלא חשיבות אל דוכן השיפוט – השופט זמבו מקיבוץ דן ושורק לפתיחת משחק. אולם הספורט מלא עד אפס מקום באוהדים
הומים ונרגשים.
אבל אותנו מעניינים בעיקר, האוהדים שיושבים בצידו הדרומי – מזרחי של האולם. ממש ליד דוכן השיפוט יושבים ביחד יוסף מרגלית ודודיו ולידם יהודה שפיצן.
בהמשך השורה, בפינה, יושב עמוס ציפור. ובשורה מיוחדת ונפרדת כ-40 ס"מ לפני השורה הראשונה יושב גד ברק. יוסף ודודיו חיים את המשחק ומזדהים בכל ליבם עם השחקנים.

בכל פעם שאחד משחקני קבוצתם האהובה קופץ להנחית הם מרימים את רגלם כאילו הם הם המנחיתים… יוסף את רגל ימין ודודיו את רגל שמאל… שפיצן לידם, מתוח מאוד וחיוור מהתרגשות מחלק ציונים לשחקנים. מאחורי שלושתם עומד מנדל דרורי, הסיגריה הנצחית שמוטה בין שפתיו…
מפעם מפעם הוא מדליק סיגריה חדשה בבדל של קודמתה ובפינה, עמוס ציפור, מקל עבה בידו ולרגליו נעלי עבודה – בלי גרביים – כששרוכיהן פרומים. בצעקות רמות מחלק עמוס הוראות לשחקנים, ומכנה אותם בשמות גנאי שונים ומשונים כשאינם מצליחים.

ולפני כולם, גד ברק. על ברכיו יושב בנו רון – מתאמץ לא ליפול.
גד, מתוח ביותר, הוא האוהד מספר אחד של הקבוצה. חי ונושם את המשחק יותר מכולם. הוא צועק על כולם. על שחקני הקבוצה היריבה, על השחקנים שלנו וכמובן על זמבו. ומכיוון שאין קללות אמיתיות בעברית, הוא מקלל רק בשתי שפות – בערבית וברוסית…

בצד הצפוני של האולם מסתכלים דוליו כפרי ויעקב (קוליק) נימרי בדאגה ובעצבנות בשעוניהם. השעה היא שש ועשרים ובשעה שש וחצי בדיוק הם חייבים ללכת לאכול ארוחת ערב. היום יש דג כבוש בשמנת, שאסור להחמיץ בשום אופן. מפעם לפעם עוצר זמבו את המשחק ומורה לקהל הצופים הנרגש לזוז לאחור. כולם כאחד משלחים לעברו קריאות בוז, מנסים לזוז, אך לא מצליחים
מחמת הצפיפות.
ככל שמתקדם המשחק גואה המתח באולם, עד שכמעט ניתן לחתוך את האוויר בסכין…
בשש וחצי בדיוק עוזבים – דוליו בארשת חשיבות וקוליק כשחיוך סלחני על פניו ועולים לחדר האוכל.
אבל אנחנו כאמור מתרכזים בצידו הדרומי-מזרחי של האולם. כאן המתח מרקיע לשיאים חדשים.
התוצאה עתה היא 2:2 במערכות ו- 12:12 במערכה החמישית. לאחר פסק זמן אחרון מתחדש המשחק ואורי פרידמן קופץ להנחית…
זמבו שורק ופוסק על נקודה לעין החורש…

להרף עין – שניה או שתים – שהן לעתים נצח, משתררת באולם דממת אלם והלם… ואז פורץ רעם אדיר של שריקות, צעקות בוז ומחאה. עד שנדמה, שעוד רגע יתרומם גג האולם לשמים…
מרגלית ודודיו, שהרימו את רגלם כשאורי קפץ להנחית, שוכחים להוריד אותה והיא נשארת תלויה באוויר… שפיצן מוטל חיוור על כסאו, וכבר נראית אחת האחיות רצה לעברו כשתיק עזרה ראשונה וקומקום עם מים בידה.

מנדל דרורי שוכח שסיגריה דולקת נעוצה בפיו ונזכר בה רק כאשר היא שורפת את שפתיו…
עמוס – פניו אדומים מכעס והתרגשות מנופף במקל מעל ראשו. עתה ניתן להבחין שחולצתו רכוסה רק בכפתור אחד וגם הוא לא מול הלולאה הנכונה.
גד שוכח שרון על ברכיו, נעמד ומנופף בידיו בזעם נורא. (רון שנרדם בינתים, נופל על הרצפה ומתעורר).
ואז צועד לעבר זמבו – עמינדב חרמוני – בן הקיבוץ הראשון והפטריוט מספר אחת של קיבוץ שריד, ובשם כל הצופים  הנזעמים מטלטל בכעס את דוכן השיפוט…זמבו, שפמו הצהוב זקור מכעס או מפחד, שורק לסיום המשחק ויורד מהדוכן.

למחרת מופיע "על המשמר", כשמתחת לכותרת הראשית, במקום שבו כתוב תמיד באותיות אדומות – "לשוויון, לסוציאליזם ולאחוות עמים", כתוב הפעם באותן אותיות אדומות: "משחק כדורעף בליגה הלאומית הופסק בשריד" ובאותיות קטנות יותר: "ראה ידיעה מפורטת במדור הספורט". ושם מתאר באריכות, כתב הספורט הותיק ישראל פז, את המשחק הסוער ומוסיף, שבישיבת חרום של התאחדות הכדורעף שהתקיימה בחצות, הוחלט שאסור לאפשר חדירת אלימות ואיום על שופטים למגרשי הכדורעף, ולכן יוטל על קבוצת הפועל שריד הפסד טכני.