חורשת האורנים שלנו, על הגבעה שמעבר לכביש, הינה פנינת טבע אמיתית.
גם אם ידעה ימים יפים יותר, ועצי האורן בה היו זקופים יותר וצפופים יותר, הרי עם בוא החורף,
עת מתכסים משטחיה מרבדי רקפות מלוא כל העין – אין יפה והדורה ממנה. אלא, שלא החורשה,
ולמעשה אף לא עץ אחד, צמחו כאן כשעלו ראשוני המתיישבים על הקרקע של גבעת שריד.
רק נוף ירוק ונמוך כיסה את הגבעות.
 
לא ממש דייקתי. עץ אחד כן צמח כאן. היה זה עץ תאנה תמיר, בעל נוף גדול במיוחד,
שגדל לו ליד בור מים בסלע, על גבעה מעבר לכביש – הוא החורשה של היום – בולט למרחוק
ומזמין עוברי אורח ומלווי שיירות לנפוש בצילו, ולגמוע ממי בור המים החצוב לצידו.
 
גם המתיישבים החדשים שבנו ביתם בגבעה השכנה (היא גבעת כנייפס – שריד של היום),
ידעו להעריך את יופיו וגודלו של עץ התאנה, שהיווה עבורם מקום משיכה לטיוליהם ולמנוחתם.
לא פלא הוא שכאשר הוחלט לטעת חורשת אורנים בסמוך לקיבוץ – מקור תעסוקה
למתיישבים – נבחרה הגבעה עליה ניצב עץ התאנה הגאה, וגם שם ניתן לה לחורשה,
"יער מסריק" על שם נשיאה הנערץ דאז של צ'כוסלובקיה – מולדתם של מקימיה הראשונים של שריד.
 
גאה היה העץ, על אלפי האילנות הקטנים שסבבו לו, סקרן לראותם גדלים וגבוהים.
אותם ימים, נהפך היער הצעיר לאתר עליה לרגל לילדי הקבוץ – המפזזים ומקפצים בין
העצים הצעירים, ומוקד המשיכה – עץ התאנה הותיק: בצלו חסו מאימת חום השמש.
שם גם סעדו לבם, והקשיבו לספורי המקום.
 
שנים עברו, הילדים בגרו ודור זאטוטים חדש מבקר בקביעות את עץ התאנה שזקן בינתיים.
סביבו עצי האורן התמירים שהגביהו וצמחו, מאיימים להעלימו בגובה צמרתם. פחות ופחות
אור מגיע אל התאנה, יותר ויותר ניכר שמלחמתה אבודה.
 
אנו הילדים, שגילינו לראשונה מספר ענפים חשופים מעלווה, קיוינו שאולי עוד תתאושש…
לא זכור לי מתי זה קרה, אולם באחד מאותם אביבים, אצנו רצנו לנו בחורשה כהרגלנו – ובהגיענו
אל בור המים העמוק, מצאנו בו עץ ענק, חשוף וערום לחלוטין… לקח לו לטבע עוד שנים רבות,
עד שלבסוף לא עמד לה כוחה, והיא גוועה, זקופה וגאה.
 
את תולדותיה של התאנה הזקנה שבתי וספרתי לבנותי שוב ושוב.
אולם סוף טוב יש לסיפור: בוקר אביבי אחד, יצאנו לטייל אל הבור השומם ובהגיענו אליו
נעצרנו ברגע ושפשפנו עינינו כלא מאמינים: בסלעים שממול גילינו עלה תאנה זעיר
מבצבץ לו, רענן, ירוק ומבטיח.
 
וכך, סגר לו סבא טבע מעגל חיים שלם.