כתוצאה מכתבתו של חן בן אליהו (רזניק) קיבלתי השראה והחלטתי לשתף אתכם בכמה מהזכרונות שלי ממלחמת יום כיפור.
בזמן מלחמת יום כיפור היינו ילדי קבוצת "אילנות" (היום בשריד: סיגל אטיאס, רון ברק, דידי נאמן, אורנה עצמוני, ליאת וייסבוך-ברנע ואנוכי) בכיתה ה'.
ביום שבת, 6.10.1973 ב- 13:00 בצהריים הלכנו לשחק במתבן הכותנה שאז עדיין הצדיק את שמו ואחסן גרעיני כותנה שניתן היה לקפוץ עליהם ולבנות מחילות בתוכם.
כשנתיים קודם לכן מישהו הסביר לי שבמצב רגיל מטוסי חיל האוויר טסים גבוה בשמיים אבל במצב מלחמה הם יטוסו נמוך כדי לחמוק מהראדאר.
ההסבר הרשים אותי ונחקק בזכרוני.
בשעה 14:00 עשינו הפסקה קלה ואז ראינו אותם:
ארבעה מטוסים במבנה צפוף, טסים נמוך ממערב למזרח, מתחת לקו הרכס של ההרים שמדרום.
"הם טסים מתחת לקו ההרים", ציינתי בטון של מומחה, "יש מלחמה!"
לא סיימתי את המשפט וכבר הבנתי איזו שטות יצאה מפי.
הרי זו יכולה להיות באותה מידה טיסת אימון.
מי אני שאקבע על סמך עובדה אחת שפרצה מלחמה? קיוויתי שאף אחד לא שם לב לדברי.
חזרנו לבית "אילנות" בחברת הילדים.
בשעה 15:00 ראיתי את יוסי שיין במדי צבא חוצה בצעדים מדודים את משטח האספלט של חברת הילדים. הבעת פניו נראתה מוטרדת.
זה נראה לי מוזר. לא ידעתי הרבה על הצבא, אבל היה לי ברור שצה"ל לא מגייס מילואים בשבת. הבנתי שמשהו קורה אבל לא ידעתי מה.
בערב ההורים הסבירו לאחי גלעד ולי שפרצה מלחמה, אבל לא הייתי מודאג במיוחד.
זה בטח ייגמר תוך מספר ימים. צה"ל תמיד מנצח במלחמות, לא?
ביום ראשון הלכתי לאכול ארוחת ערב בחדר האוכל.
סיימתי לאכול וירדתי לכיוון תאי הדואר.
פניתי שמאלה פתחתי את דלתות הזכוכית ויצאתי החוצה בנחת, מתבונן אל שמי הערב שמעל בריכת השחייה.
לפתע חצה ברק את השמיים.
שבריר שנייה אחרי כן הופיע כדור יפהפה בצבעי כתום-אדום באופק.
וואוּ איזו שקיעה! קראתי בהתפעלות, שוכח לגמרי שהשקיעה התרחשה כבר לפני שלוש שעות.
לפתע התנפח הכדור הכתום למימדים מבהילים, בערך באורך בריכת השחייה, אך מימין לה.
חשבתי שהשמש התחרטה והחליטה לזרוח מחדש.
ואז זה קרה: רעם אדיר זעזע את השמיים.
עדיין לא הבנתי מה קורה. חשבתי שהולך לרדת גשם.
לפתע שמעתי נהמה מאחורי.
הסתובבתי לאחור וראיתי עדר של כמה עשרות אנשים שועט במורד המדרגות של חדר האוכל בריצה מטורפת.
את העדר הוביל אלון לבנה שהיה אז האלוף של קבוצת "רקפת" בריצת שישים מטר.
זה רשמי. גיורא כהנא מדד את זה בשיעורי ספורט.
המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש היתה:
אם כך זה נכון! אלון לבנה הוא באמת האיש הכי מהיר ברקפת!
תרוץ למקלט! שאג עלי אלון.
הסתובבתי ופתחתי בריצה הכי מבוהלת שרצתי בחיים שלי.
סוף סוף ירד לי האסימון: הבנתי שיש מלחמה והרעם ששמעתי היה פצצה כלשהי.
אבל זו לא היתה הסיבה היחידה:
הבנתי שאם לא ארוץ בכל המהירות עדר האנשים הזה ירמוס אותי תוך מספר שניות.
זו היתה סכנה מוחשית.
הגעתי ראשון למקלט (כבוד גדול) וירדתי במדרגות בריצה, מתוך פחד שההמון ישיג אותי וידחוף אותי במורד המדרגות.
הפחד לא היה מופרך.
האנשים שהגיעו למקלט כמה שניות אחרי ירדו למטה בלחץ היסטרי ותוך דקה כולם היו בפנים.
עדי ראייה מספרים שבזמן נפילת הטיל מגשים וצלחות בחדר האוכל התעופפו לכל עבר כאשר האנשים זרקו אותם מידיהם ורצו למטה.
מצאתי פינה והתיישבתי בשקט. המקלט היה מלא באנשים והסתכלתי על הפרצופים.
רגע הגבורה שלנו הסתיים ועכשיו הצטופפנו כולנו במקלט הקטן בחוסר מעש מחפשים משהו מועיל לעשות.
חברי קיבוץ ותיקים שידעו מה לעשות בכל מצב נראו לפתע חסרי תועלת.
בקיבוץ כמעט תמיד היה מישהו שמספק פתרון לכל בעיה שצצה.
ואילו עתה היינו כולנו לכודים בתוך הצרה הזו, תלויים בפעולותיהם של אנשי צבא עלומי שם שנמצאו הרחק מאיתנו.
המלחמה החלה להראות את פניה האמיתיים: אובדן הנורמאליות.
זה היה מצב חדש עבורי.
לא היה לי מושג על הדרמה שמתרחשת בחוץ, שתזכה בהמשך לשם "מלחמת יום כיפור".
לאחר המלחמה הלכנו לראות את הבור שנפער מאחורי מגרש האתלטיקה.
הבור היה בעומק 3-4 מטר ובקוטר 6-4 מטר בערך.
כל הזגוגיות בצד המערבי של הבית שקרוב למגרש האתלטיקה התנפצו כתוצאה מההדף.
הלימודים הופסקו ואת השבוע הבא בילינו על מרפסת המועדון לחבר עם קצת משחקי קופסא שפוזרו על השולחנות (מונופול וכו'), משום שהיתה קרובה למקלט שהיה מתחתיה.
כאשר ראו שהמלחמה נמשכת הועברנו למקלט השכונה הצפונית, "מקלט יוסף רזניק" שם גרנו עוד כשלושה שבועות.
כל ילד קיבל מזרון והמזרונים נפרשו בשורות על רצפת המקלט.
אני זכיתי למקום של כבוד – הכי קרוב לשירותים.
אם זה לא הספיק, בן כיתה שלי שהיה נוהג לשיר מתוך שינה, התמקם במזרון שלידי.
גם בבית הילדים הוא שר, אבל כאן הוא עשה לי את זה ישר לתוך האוזן!
מדי פעם הייתי מנער את כתפו כדי לעצור קצת את מוסיקת הלילה הזעירה הזאת.
בשעות הערב היינו עוקבים בטלויזיה שעמדה דרך קבע ב"כיתה הגדולה" של חברת הילדים (היום כיתת המוזיקה), אחרי ההסברים של האלוף במילואים חיים הרצוג על מהלך המלחמה, אבל לא הצלחתי להבין שום דבר.
קראתי את התיאורים בעיתונים, כמו למשל המבצע של "כוח צביקה" ועל כך שהסורים הצליחו להגיע לגשר "בנות יעקב", אבל בעיניים של ילד בן 11 קשה היה לפעמים להבדיל בין המציאוּת לבין סיפורי ההרפתקאות מהספרייה של חברת הילדים שניהלה שרה פרידמן.
אני זוכר גם את הידיעות על הטיל שנפל בגבת. אבל גבת זה רחוק. מה אכפת לי מגבת?
לאחר המלחמה יוסי שיין עשה לחברת הילדים הרצאת הסבר על המלחמה.
הוא פרש מפה של ישראל והסביר:
אתם רואים, לצה"ל היו ברמת הגולן ערב המלחמה 180 טנקים:
60 בצפון, 60 במרכז ו-60 בדרום. לסורים היו 800.
כמה??? שאלתי. איך נתנו לדבר הזה לקרות?
אפילו בתור ילד הבנתי שמה שקרה הוא כשלון עצום, עוד לפני שהמילה "מחדל" הפכה למטבע לשון.
יוסי חזר בשלווה על ההסבר, כאילו שהוא נמצא בתדריך חטיבתי ולא בהרצאה מול תלמידי בית ספר יסודי.
אני חושב שהוא עשה את זה בכוונה.
הוא רצה לזעזע אותנו על מנת שניקח את הזכרון הלאה אל חיינו הבוגרים, כדי שאם אי-פעם כאזרחים או חיילים נתקל במצב דומה, נרצה למנוע אותו.
לרוב הנושאים הרציניים יותר של המלחמה לא נחשפתי.
אני זוכר את הסיפור על החבר'ה מהמוסד שהצילו את יבול הכותנה של העונה, בהדרכתם של החברים הותיקים שלא גויסו: זאב צחר, עלי רר ואיתמר ספר.
את ההרוגים של שריד לא הכרתי באופן אישי חוץ מהמראה שלהם, למעט אחד: יורם שץ.
מתחת לבית הורי היתה מעבדת האלקטרוניקה של אביו משה שץ, שעבד כחשמלאי בקיבוץ.
יורם שנפצע קשה במלחמה ואחר כך נפטר, נהג לשבת שם ולהתעסק במכשירים השונים.
כילד הייתי נוהג להתגנב פנימה ולהטריד אותו בשאלות לגבי פעולתם של המכשירים השונים.
יורם היה לרוב עסוק בריכוז רב בהלחמת רכיב כלשהו אל לוח החיבורים ואני הייתי דוחף את הראש מעבר לכתפו כדי להתבונן.
מקרה קלאסי שבו התגובה המתבקשת היא: "ילד, עוף מפה!"
אבל ליורם היתה סבלנות רבה והוא הסביר לי כמיטב יכולתו. מעולם לא גירש אותי.
כאשר איבדתי עניין הייתי מחטט בין המכשירים השונים שבארונות, מדי פעם אוחז באחד מהם בידי ושואל: "מה עושה הדבר הזה?" מחכה לגערה מצידו שמעולם לא הגיעה.
לא נוצרה ביננו ידידות גדולה אבל את ההגינות שבה התייחס אלי אני זוכר עד היום.
יהיה זכרו וזכר שאר הנופלים ברוך.
תגובה אחת
מאוד מרשים כתבת אמיר.
זיכרון מדויק, הרבה רגישות והומור קל – שלעולם לא מזיק.