מתוך: "עלים לזכרם" עמוד העד של חיאל צבי (השו)

כשאבא מביא מנגו מרחרחים, מריחים, שואפים, ממשמשים ולוחצים, מקווים שאם חמישתנו נלחץ הוא יבשיל צ’יק צ’ק, אבל לא. הוא מחכה לזמן שלו, אח לנו אין סבלנות. זאת לא ממש הבעיה שלו, אבל עכשיו, אחרי שעַצבֵינו נמרטו דַייַם הוא הבשיל סוף סוף ומוכן לחלוקה. בידו המיומנת של אבא הוא נפרס לשלושה חלקים: לחי שמאל, לחי ימין ואמצע. מהחל האמצעי בו טמון הגלעין מוסרת הקליפה בפס ארוך ומתגלגל, החושף חלק מפתיע ומפתה בגודלו ונשמרת לזוכה. שתי הלחיים נחרצות למשבצות כתומות. לחיצה עדינה על הקליפה הופכת חוץ לפנים ופנים עסיסי מתוק וריחני לחוץ. נו, מה להחליט? אולי גרעין? אבל אני הרי כבר יודעת שהוא נגמר לי נורא מהר וחוץ מזה יש בו המון גרעין והמון שערות, אז מה כבר נשאר? אבל מצד שני מלקקים אותו ומוצצים אותו ומתענגים עליו יותר זמן ויש גם הקליפה …

אז מה להחליט? הופ, אחד מהאחים כבר החליט את הגרעין, נפלא, פתר לי את הדילמה הקשה, אבל הכניס אותי לבעיה חדשה: שוב אני מחליטה ובוחרת את מה שנשאר לי ממילא, אז איזה מן ילדה אני?

סליחה, כרגע אנחנו נורא עסוקים, מלכה אוכלת לאט לאט שהתענוג יחזיק לה הרבה הרבה, אני כבר מתאבלת על מה שעוד דקה כבר לא יהיה. גם השאר מנסים למשוך את הרגע ולרגע יש צלילים וקולות אהה… אמממ… פ…ט “שומעים אתכם עד גניגר” אומרת אמא, אבל אין את מי לחנך, את איש כבר לא מטריד עד איפה שומעים אותי, כל אחד שקוע עמוק עמוק במנעמי הפרי החושני, הוא והמנגו ושיתפוצץ העולם. בינתיים אבא מביא כל פעם רק מעט מנגויים, זה בגלל שהמנגו רק עכשיו עושה עליה ואבא בודק אם האדמה תסכים לקבל אותו ואיזה אדמה תסכים ואם מזג האויר יסכים לקבל אותו ואם שבעת המינים יסכימו. אנחנו כבר מסכימים מזמן. אבא דואג לאסוף את הגרעינים המזוקנים לבדיקה הזאת בכלי שעומד על השולחן בכניסה.

כשרחלי כמעט מחוררת את הקליפה ואבא שלה אומר לה: יש סלסלה מלאה רחלי, אין צורך לאכול את הקליפה” ברור לי שאבא שלנו, בדומה לחוני המעגל דאג שגם הדורות הבאים יהנו מהכתום הכתום הזה ובדומה לקוד הנסתר המורה לצפרים הנודדות להתחיל במסען, כך ממשיך מנגנון סמוי להורות לילדנו למצות את הפרי עם כל החושים עד קליפתו, עד תום.

הזכרון שלך אבא קשור בטעם הפרי.

כל הפירות שהכרנו דרכך – זכרון

ריחני, רענן וטעים.

שבי הרוש – 26.10.2001