לזכרו של חברנו, ברי שיין, שנפל בבקעת הירדן.

נכתב לטקס שהתקיים לפני שנתיים במקום בו נפל.

עומדים אנו כאן, מול עוצמתו של המדבר,

ההרים, הוואדיות… הכל נשאר אותו הדבר,

כמו לפני חמישים שנה,

ואצלנו מאז… הכל השתנה.

בגרנו, הזדקנו, הולדנו ילדים,

ילדינו הפכו הורים ונולדו נכדים.

אבל אתה הרי נשארת בדיוק כמו כשהגעת לכאן,

למקום הזה, השקט והלא מסוכן.

אתה החסון, המבין, עם חיוך על פניך

וכל העתיד עדין לפניך.

וברגע אחד, ללא אזהרה,

שירת חייך נקטעה וכבר אין דרך חזרה.

כולנו כאן,

משפחה וחברים,

מנסים לעלות זיכרונות מימים אחרים.

ומה שמאוד מעניין,

איך כל אחד מאיתנו מדמיין

ורואה אותך כאבא, סבא, דוד,

חבר, מנהיג, יוזם, ומה עוד?

ושוב חוזרים למציאות…

כאן איבדנו אותך לצמיתות.