כשעלו החלוצים
על גבעת הטרשים,
ניקו עשבים והקימו אוהלים
ואפילו שתלו שני דקלים.
לאחר קשיי קליטה, הדקלים היכו שורש,
ולאט לאט כל הגבעה התמלאה בחורש.
ה"וושניגטוניות" צמחו כשני ניצבים,
משקיפות מגבוה על החברים והמבנים.
מסביב נוספו גני ילדים
וגם נדנדות ומגרשי משחקים.
השתים המשיכו לצמוח מבלי להתערב,
כדי להשגיח על הישוב המתרחב.
מכל מקום בקיבוץ, כשהסתכלת לשמיים,
היית רואה את הכפות הגדולות של השתיים.
בימים קשים של ריגושים ומלחמות,
יחד איתנו הזילו דמעות,
כשהגיעו הבשורות הקשות למזכירות,
במלחמת יום הכיפורים,
הקשיבו השתיים לכל הסיפורים
ונצרו בליבן, כדי לספר לדורות הבאים.
הן נסחו ביטחון של יציבות ושלווה,
של כבוד למקום עם המון אהבה!!
חבל שדווקא עכשיו, כעבור עשרה עשורים,
לא זכרנו לתת להן חסד נעורים!!!
(שנת הצילום אינה ידועה)
3 תגובות
היי יורם כל כך הרבה לזכור וכל כך יפה לכתוב זה רק אתה יכול
ואולי השורה האחרונה זקוקה ל"טיפול" ?
מי שכותב שהתגובה הזו נכתבה בעבר רצוי שיחזור לכתה א ללמוד קריאה
ממש מרגש ואולי צריך "לטפל "בשורה האחרונה?
שלום לכולם
את שני הדקלים הללו שתל אבא של פרנצי בשנת 1930 או1931
באותו הזמן הם סימנו את סוף הקיבוץ ואת המזכירות בנו לידם.
כמו כן בנו סביבם את בתי התינוקות ואת
בתי הילדים
תהא נשמתם זכורה בהיסטוריה של קיבוץ שריד
רחלי