חחח. הייתי רוצה לקרוא לכך סיכום ביניים, אבל בגיל 78 "עם מחלות רקע" לא אתפלא אם יתקנו אותי ולא אמחה על כך. מאחר ומזמן לא הבעתי את דעתי על דא ועל הא, החלטתי שמוטב היום מלעולם לא.

מדי פעם, אני קופץ לבדוק דואר. אני עובר באזור הדיור המוגן  ו"בית הבריאות" ואני חש כאילו אני מקבל מנה כפולה של חמצן אל תוך ראותיי. הדשא ירוק וצפוף, פרחים צבעוניים בגומות עצי הנוי. הסביבה כה מטופחת שבאמת ממלאת את הלב בשמחה. יש האומרים: "כן, אבל הוא משלם  על כך הון תועפות." אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות למילוא על העבודה הנהדרת שהוא עושה, (לפחות ממה שאני רואה), את הסביבה היפהפיה וכן, נדמה לי שבית האבות, הקרוי בית הבריאות הוא הענף המכניס ביותר בקיבוץ. אני בהחלט מאמין שכשמילוא משקיע את "הון התועפות" הוא קוצר בכך ברווחים נאים מאוד לקיבוץ. לכן התודה למילוא כפולה: גם על הסביבה היפהפיה וכן על ההכנסות היפות.

קראתי את החומר הכלכלי שהפיצו היוסים + אמנון. אני מסכים אתם שלחלק את השלל לחברים ו"עכשו כסף בכיס" כפי שאמרו, זה יכול אמנם לתת רוח גבית ורווחה כלכלית שהיא. אבל, אך לזמן קצר. ואז…? מאידך גיסא, במצב הריבית של היום שמירת ערימה גדולה של כסף כ"השקעה" זה גם אינו פתרון טוב. אז מה עושים? זאת שאלה טובה מאוד גם עכשו. (כמו תמיד). ובכן, צריך לכנס פנלים של סעור מוחות, ולפעמים גם כאלו שאינם אנשי כלכלה, אלא סתם אנשים מן הישוב שיש להם יותר מ2 אי קיואים ששבים ומתנגשים בתוך ראשם, והם יכולים להמציא רעיונות מחוץ לקופסה. לדוגמה: המצב בארה"ב קשה אף מן המצב בארץ. אולי דווקא בכך ניתן להוציא מתוק מעז. במשבר כלכלי בארה"ב, הרבה משפחות אינן מסוגלות לעמוד בתשלומי המשכנתא והבנקים משתלטים על הבתים המפונים. למשפחות המפונות האומללות זו טרגדיה איומה. אבל בארה"ב (עד כה) לא היו סנטימנטים, והבנקים השתלטו על הבתים המפונים והעמידו אותם למכירה במחירים מגוחכים . בידינו מצוי עכשו גוש כסף בעל ממדים מכובדים למדי.  לדעתי, זאת יכולה להיות הזדמנות כפולה: לרכוש פיסות נדל"ן במקומות אסטרטגיים, כמו ליד אוניברסיטאות, או בסביבות פרקים נאים שרקונים וסנאים מתרוצצים בהם, "במחירי סוף עונה". ואז ההזדמנות תהיה כפולה: א. לגבות דמי שכירות שיכולים להוות הכנסה גבוהה ואולי אף גבוהה מאוד. מבית בעלות של קצת למעלה מ100 אלף $ גובים מדי חודש כיום כ 1300$ ב. בחלוף כ3, 4 שנים, או כשהמצב הכלכלי שוב יגאה, ניתן יהיה למכור את הנדל"ן ברוח גדול. נראה לי שלאורך זמן, הנדל"ן מהווה מקור הכנסה לוקרטיבי מאוד.

כאמור, זה רעיון אחד (!) סעור מוחות יכול להציף ולהעלות שלל רעיונות מגוונים וטובים. חייבים לעשות זאת בהקדם, כי כסף שאינו עובד – קמל.

ובלי הברכה, איך אפשר? סגירת הברכות היוותה עבורי מכה בגודל של כמעט אסון. נראה לי שהגורל סוגר עבורי מעגלים. הכיצד? בילדותי, לייתר דיוק, מגיל 7 כשעלינו לארץ עד גיל 14, עת התגוררנו בג'בליה, בשכונת עג'מי, חייתי בעצם בים. הים ריתק אותי. הוא היווה עבורי עולם ומלואו. לעתים, הלכתי עם חבר או שניים לים דווקא באזור סלעי. אנחנו קראנו להם חוות סלעים שהתפרסו מחוף הים כמה מאות מטרים אל תוכו. לעתים היינו מטיילים על הסלעים שפה ושם היו חלקים בשל האצות שכיסו אותם. לעתים הסלעים היו חשופים וחדים כתער. אנחנו מצאנו בינות לסלעים ברכות טבעיות יפהפיות. המים היו זכים וזכינו לשחות בהן ולצפות בלהקות של דגיגים בצבעים מרהיבים, שרימפס, דיונונים ומה לא. היו סלעים שהוו כעין קירות לברכות הללו ואנחנו היינו מטפסים וקופצים אל תוך הברכה. עיסוק נוסף היה ציד סרטנים. אנחנו למדנו להכיר סוגי סרטנים שונים. המצויים ביותר היו סרטני הסלע. אחרים, קראנו להם "סרטני שחייה". הם חיו על קרקעית הים קרוב לחוף. נוסף לרגליים שהיו להם וכן, נוסף לצבתות, היו להם גם כעין זוג משוטים מפרקיים, שבאמצעותם שחו. אנחנו היינו עוקבים אחריהם. מרחקי השחייה שלהם היו קצרים וכשירדו לקרקעית, היו מתחפרים ומסתתרים בתוך הים מתחת לחול (באמצעות ה"משוטים). סוג נוסף היו סרטני החול. אלו סרטנים שחיים בחול שעל שפת הים. הסרטן חופר לעצמו מחילה בחול ושם הוא משתכן. אנחנו לא עשינו הנחות לשום סוג של סרטן. את סרטני הסלעים היינו מוציאים מתוך החורים בסלעים. סרטני השחייה, ברגע שראינו היכן שהסרטן עמד להתחפר, צדנו אותו. וסרטני החול? היינו ממלאים מים בכלי כלשהו ושופכים אל תוך החור של הסרטן את המים בזהירות כדי שהוא לא יאטם ע"י החול שעלול לקרוס פנימה. כשהמיים מילאו את המחילה זה היה מציף את הסרטן לפני השטח וצדנו אותו. היינו מתקינים כירה מזוג אבנים גדולות. שמים על האבנים פח שמצאנו בחוף ופשוט צולים את הסרטנים ואוכלים אותם במקום. זה היה ממש מעדן. לא ארחיב ולא אלאה אתכם בסיפורי הים שלי. אני מצטער, נסחפתי. (חחח. כאן זה שוב סיפור אחר. כן, נסחפתי בים לא אחת, והייתי על סף טביעה יותר מפעם אחת) כשהייתי עובר ליד סוכת המציל הייתי חושב בליבי: היש מקצוע נפלא יותר ממציל? (זוכרים את עניין המעגלים הנסגרים) וכך, אני מוצא את עצמי הרחק מן הים, אבל, אני מציל (בברכה) נכון, זה לא ים אבל, אני תמיד אהבתי את הברכה, אפילו בתקופתה המקורית כשהייתה פשוט מקווה מים בתוך מסגרת של בטון.

כיום כשאיני עוד מנהל הברכה. איני מציל, אני מוסיף לאהוב את הברכה ואולי אף יותר מקודם, מאחר ואיני אחראי עוד על נקיונה, על צלילות המים שבה ואיני אחראי על חיי המשתמשים בה.  אני פשוט שוחה. וזה ממש, אבל ממש מוי כיף. אני ממש מרגיש ש"כשאני שוחה, משמע אני קיים." הברכה מוסיפה להיות עבורי מפלט קסום. המציל השנה מעולה. גם מפעיל הברכה, לפי שאני רואה, עושה עבודה טובה מאוד. אף שאני חילוני אדוק, אני מתפלל שלא יסגרו לי שוב את הברכה. אני מודה כי בלעדיה איני יכול.

הערת שולים: אני מתנצל שהרחבתי מעט בנושא הים. הים עבורי היה עולם ומלואו, ובהחלט לא הערת שולים.