מאת: חגי ספר
אני מביט מרחוק על העמק לאורך עונות השנה,
האם אוכל לשמור לי את יופיו בתוך תמונה?
ידי אוחזת ברעד את המכחול הרטוב,
מערבבת את צבעי החום, הירוק והצהוב.
מרוב מאמץ מצחי מתחיל להזיע,
אבל הציור שרציתי מסרב להופיע!
העמק מספר לגיורא את סיפור יפי נופיו,
גיורא חי את צבעי העמק והם זורמים אל ידיו.
ידו אוחזת ברכות את המכחול הרטוב,
מרחפת בין צבעי החום, הירוק והצהוב.
התבואה, המטעים והשדות החרושים,
מזמינים אותי לטייל עם כל החושים.
אני מנסה להתחבר מרחוק אל מה שאבד,
האם אוכל להשיב את הזכרונות על נייר או בד?
אני מביט בחשש בתצלומים הישנים,
מנסה להחזיר לחיים את הנופים והפנים.
שחור, אפור ולבן, ידי לופתת את העיפרון,
אבל שום ציור לא מופיע ומחייה את הזיכרון!
גיורא חי את זכרונות ילדותו למרות המרחק,
שום פרט או אדם לא נשכח ונדחק.
עיפרון הפחם, עוקב בקלילות אחרי צילומים עתיקים,
מעלה על הדף את הוריו שהזקינו וקמטי הוותיקים.
אצבעי מחליקה על פניהם הבוקעות מהציור,
ולפתע הן מזכירות לי את אותו הסיפור.
אני רוצה לשמר לי לפחות את העץ הגדול בפינה,
את גזעו המחורץ וענפיו שמצלים על הגינה.
עץ לצייר, הרי זה כה פשוט – כל תינוק מסוגל,
להכין ירוק וחום, להעתיק על הדף וחסל.
ידי מכריחה את את הגזע לעלות מהאדמה ולצמוח,
אבל לצייר את הענפים והעלים כבר אין לי כוח.
העצים והפרחים חיים בלבו של גיורא ומול עיניו,
ואין לו צורך לראות אותם עומדים מול פניו.
סגולים, אדומים וכחולים הם מתחילים לצמוח,
ריחם וצמרותיהם זורמים עם הרוח.
גיורא גלה לי את הסיפור, שממנו נולדים הציורים,
אולי גם אני אזכה פעם לצייר ולא רק לכתוב שירים?