מסיבת פרידה לאבא מהבריכה (מאת: שחק נץ)

לקראת מסיבת הפרידה הערב, בדקתי עם אבא באיזו שנה התחיל לעבוד בבריכה. אבא השיב שבשנות ה-60 או ה-70 אך אינו זוכר במדויק בגלל השפעת הקנאביס … (של היום, לא של אז).
בשבת האחרונה סיפר לנו שביקר אצל רופאת השיניים, ששכחה להוציא מפיו צינורית שהתיזה מים. כעבור כמה רגעים אבא שלף את הצינורית ואמר לה: מחר תהיה כותרת בעיתון:
"מציל טבע במרפאת שיניים".
בחלוף השנים הבריכה ויוסי נץ הפכו לשמות נרדפים בשריד. אבא היה מזוהה עם הבריכה באופן מוחלט ולטובה. התפקיד המשולב של מפעיל, מנהל הבריכה ומציל התאים לו כמו כפפה. היו לו את כל התכונות הדרושות לכך – ובראשן, איש יחסי אנוש, שאהוב ואהוד על בני הקיבוץ, צעירים ומבוגרים כאחד.
אבא תמיד דאג לניקיון הבריכה וסביבתה. החל בתחזוקה השותפת מידי בוקר שכללה את נקיון הרובוט, סריקת הדשא והוצאת העלים הצהובים והטורדנים שנשרו מהעץ למים במהלך הלילה; וכלה באכיפה קפדנית של האיסור על כניסת כלבים לבריכה.

אבא חשב על הכל, גם על הפרטים הקטנים, כדי שלאנשים יהיה נעים להגיע לבריכה. פעם שמתי לב שיש פחות דבורים ליד המים (כי נעקצנו פחות). שאלתי את אבא איך זה, והוא אמר "מה אתה חושב, אמרתי לבוזי לסלק את הכוורות מהפרדס".
כמובן שמידי שנה, לקראת יום העצמאות אבא השקיע מאמץ פיזי עילאי בנקיון הבריכה, כולל קרצוף הקרקעית הריקה מאצות שהצטברו במהלך החורף –  הכל כדי למרק את הבריכה ולהעמידה ברמה של מסדר ליום הפתיחה. הוא היה גאה להציג לראווה בריכה מצוחצחת, ובצדק. הוא נהג לומר לי "הסתכל על המים כמה שהם צלולים".
לרוחצים היתה יראת כבוד כלפי אבא, שידע גם להפגין קשיחות ואסרטיביות כשנדרש לכך. למשל, ביומה הראשון של אחותי הדר כמצילה, הגיעה שעת הסגירה והיא בקשה מהרוחצים בנימוס לצאת מהמים — אבל הם שמו עליה פס. הדר התקשרה לאבא בדאגה ואמרה לו "אבא, הם לא מוכנים לצאת". כעבור כמה דקות אבא הגיע, והכריז בקול ברור "נא לצאת מהמים". ואז, באורח פלא, הבריכה התרוקנה בשניות, כשהרוחצים מזנקים החוצה עם הזנב בין הרגליים.
ואפרופו זנבות, לא רק הרוחצים חששו. האגדה מספרת שכלבי הקיבוץ היו מוותרים מראש על נסיונות ההתפלחות לשטח הבריכה, אשר ממילא נידונו לכישלון.

ולסיום, בנימה אישית, אבא לימד אותי לשחות בבריכה ולאורך ילדותי ביליתי בה זמן רב בחברתו. הערצתי את אבא המציל, שהיה מפגין תרגילי כח מרשימים ועמידות ידיים ממושכות בעוד שפמו המפואר קורא תיגר על כח המשיכה. את האהבה לטבע ולחי הנחיל לי בסיפוריו הרבים. פעם סיפר לי איך בשעת בוקר מוקדמת צפה בשקט בעורב שמחזיק במקור חתיכת לחם, מתיישב על שפת הבריכה וטובל אותה במים כדי לרככה ואז מתעופף ומתיישב על העץ הגדול כדי לאכול אותה. בתום יום הרחצה אהבתי לעזור לו להכניס את הרובוט למים ולחזור אתו הביתה על הטוסטוס. 
הבריכה ואבא הפכו לשמות נרדפים בחלוף השנים. ולא בכדי.