לבדה,
היא עולה במעלה הגבעה הצחיחה לשם.
ללא מלווים וללא פרחים וטקסים
ובאין שירת ההימנון
בצעדים כושלים מתקרבת למצבה של הבן
חובקת אותה
בדממה זועקת
בעבר – ועדיין יש טקס "מכובד" ובו
קריאת השמות – שמות ההרוגים נגינת שיר נוגה
ודברים הנאמרים
ובעבר הרחוק יותר
היו גם מטחי יריות שהיו פולחות את החלל ואת לב האנשים ולא עוד.
לבדה היא זוכרת את מילות השיר
שנתן ביטוי כל כך צורב לכאבה
"ראיתי ציפור רבת יופי"
אומר נתן זך בשירו "ציפור שנייה"
ראיתי ולא כותב
ראינו גרעין השיר הוא אישי
ואם גם לרבים יש חלק בו הנימה היא אישית
"ציפור רבת יופי כזאת
לא אראה עוד עד יום מותי"
לעולם
לא תראה אותה אם שכולה את בנה.
"עבר אותי רטט של שמש
אמרתי מילים של שלום
מילים שאמרתי אמש
לא אומר עוד היום"
ואז
ללא דמעות וללא בכי
חובקת היא שוב
את האבן הקרה לפרידה
מזדקפת ככל שתוכל
וצועדת
במורד הגבעה הצחיחה,
לבדה

בדרך משם

מִבַּעַד לַחַלּוֹן, הוּא אֵלַי
אֵיקָלִיפְּטוּס לָבָן
יָחִיד בִּרְחוֹבוֹ, עֵץ בּוֹדֵד
קְלִפָּתוֹ לְבָנָה.
אֵי- מִשָּׁם, אֵיקָלִיפְּטוּס
אֵי- מִנַּיִן הוּבֵאתָ?
מִבַּעַד לְחַלּוֹן וּמִרְפֶּסֶת
גַּם אֲנִי אֵלֶיךָ
אֵיקָלִיפְּטוּס בּוֹדֵד.
 עֵץ הָדָר לוּ הָיִיתָ
יֵשׁ רַבִּים וְיוֹתֵר
אוֹ קָזוּאָרִינָה תְּמִירָה
לֹא בּוֹדֵד הָיִיתָ.
 מִבַּעַד לְחַלּוֹן וּמִרְפֶּסֶת
אֲנִי בְּמַבָּט וְדִמְעָה
מַבָּט  וְחוֹבֵק
אֵיקָלִיפְּטוּס לָבָן
יָחִיד וּמְיֻחָד
לֹא בּוֹדֵד, עֵץ יָקָר.
מִבַּעַד לַחַלּוֹן, הוּא אֵלַי
עֵץ זוֹכֵר נִשְׁכָּחוֹת
אֵיקָלִיפְּטוּס לָבָן.

עץ זה זכה לתשומת לב מרובה בהיותו יחיד במינו,והיה שתול ברחוב שפירא חמש בפתח תיקווה
בשנים שגרתי שם אז.

פורסם בתאריך: 28/10/13

צליל המפוחית נישא מאולם הספורט. בדרך כלל נשמעות משם חבטות הכדרור ופה ושם קריאות נרגשות של שחקניו. בעבר הרחוק מאוד, נשמעו משם גם צלילי פסנתר, (אותו פסנתר ישן וטוב משעורי המוזיקה במוסד החינוכי)אבל צלילי המפוחית ??

דלת האולם היתה פתוחה ואפשר היה לראות אותה, את לאה, שערה מתנופף והיא מקפצת—וקולה הנמוך מחלק בקצב נמרץ הוראות וופקודות לקבוצת בנים ובנות בחולצות לבנות,מוכנים למלא אחריה. מי שזוכר, וודאי זוכר את " הפירמידות" של לאה לפידות.אני לא שכחתי .

הרבה שנים עברו מאז וצליל המפוחית שלווה את "הפירמידה "עדיין מהדהד בי. ושוב עברו שנים וגדוד "השדה" חוגג פגישת מחזור ואיך אפשר בלי  " הפירמידה? והנה לאה חזרה לנעוריה—" אחת, אחת ושתיים" והופ- היא מתנוססת לרוחב ולגובה…," הפירמידה"
בחדרה הקטן והצנוע. חדר העבודה שלה. מצאו "פליטי הכיתות", אהבה ועוגיות…וכל היודע- מבין.

לאה לפידות, יהיה זכרה ברוך.

פורסם בתאריך: 12/3/13

אני זוכרת ואולי יש למי עניין בכך – ארוחת ארבע בחדר האוכל.
שולחן עץ מוארך ועליו קעריות גדולות מלאות בריבה וכף, פרוסות לחם. איני זוכרת סכינים, וגם לא מפיות. והכל זר ומוזר, כי בביתנו לא היה הנוהג של שעת התה, ופרוסת הלחם בריבה לא היתה חלק מסדר היום המפוזר שלנו.
לא השעון הוא זה שהנחה אותנו לארוחת ארבע. להפתעתי קידם אותי צלצול פעמון גדול שצורתו צינור עבה מברזל שהשתרבב בשולי הכניסה למטבח, המבשר ומתריע כאחד. וכך נוכחתי, שגם לארוחת הארבע בחדר האוכל קורא הפעמון.

האם היה זה תפקידו של תורן לצלצל בפעמון?  האם היה זה תפקיד מכובד?
עבורי היה בצלצול פעמונים משהו מן הקדושה, זכרון ילדותי מצלצול פעמוני הכנסיות בלטוויה, מהריגושים בסרט 'הגיבן מנוטרדאם' בעוד הפעמונר השחקן צ'רלס לוטון נצמד לענבל הפעמון בכל כוחו כדי להשמיע את הצלצול.
או הפעמונים הזכורים לי על צוואר הפרות בכרי המרעה בארצות אחרות, או את העדרים והמשכוכית בראשם, שהוליכו הרועים ראובן וחנן בנאמנות בשדות העמק העוטפים את שריד.

מלים: המקור אינו ידוע
הגירסה המצורפת של שאול נגר
לחן: ג'יוזפה ורדי

צִלְצְלוּ צִלְצֵלוּ
פַּעֲמוֹנֵי הָעֵדֶר
לְרַגְלֵי הָהָר
הַר הַכַּרְמֶל.

ואני בגעגועיי לצלילי הפעמונים הערבים שנאלמו מחיי ברבות השנים.

פורסם בתאריך: 30/4/12

הבית בן שתי הקומות ניצב מול שדה חיטה הגובל עם הכביש הראשי מעברו האחד, ושדה קוצים מעברו השני – אפור וחשוף.
ובקומה השנייה דלת מול דלת מרים אגסי. לאחר שלוש שנות שליחות מקדמת אותנו מרים בחום וטוב לב המקלים על קשיים מפה ומשם. יפה וטובה, ולא תמיד זה בא במשולב…
המסדרון צפוף והמדרגות צרות, אבל מרים מצאה פתרון למצב. גינה, גינה, דרושה כאן גינה. אמרה ופעלה, ואני חקלאית מעולם לא הייתי. ידעה מה דרוש לכל צמח ושתיל, ובי געגועיי לנופי ילדותי חדרה ופתח-תקווה, שגם אותם ידעה מרים בבחרותה. 

ובקשתי מקוטי צוקר שחלשה על כל גינות שריד ברגישות ובידע רב לא נענתה. "רק עץ לימון אחד" ביקשתי. 
"לא" אמרה קוטי, "כאן יצמחו רק אורנים!" האם זכרה את נופי ילדותה בצ'כיה?! 
ואז פנינו מרים ואני אל השיחים – שיחי הלילך.
ומרים, בחרה למרות תהפוכות מזג האוויר בשיחים ושיתפה אותי לשמחתי. היא בלילך הלבן ואני בסגול. 

והאם זה פלא, למרות האדמה הצחיחה והחום, פרחו השירים על גבול שדה הקוצים, וגם חרציות פרחו בשפע בצלם של החוחים.
עליה קיננו החוחיות (לאן נעלמו?) "ושמחה גדולה תהיה בגן", כפי שכתבה לאה גולדברג בשירה פזמון ליקינטון (מנגינה: רבקה גווילי).

לימים – עקרה מרים למגורים אחרים ואיתה שיח הלילך, שהתעקש לפרוח בכל מקום ששתלה באשכולות פרחיו, שהרהיבו כל עין. 
ופרחים פרחו בכל מקום שגרה בו מרים ואני – אניח כאן זר מילים לזכרה.

פרח דם מכבים

פורסם בתאריך: 23/4/12

אוּלַי אַף פַּעַם לֹא תֵּדְעוּ

אַתֶּם הַמַּטִּיפִים בַּשַּׁעַר,
בּוֹ כּוּךְ אָפֵל וְצֵל רוֹבֵץ
רַק מִסְדָּרוֹן אָרֹךְ שֶׁל צַעַר..

וְיֵשׁ אוֹמְרִים הַזְּמַן רוֹפֵא
מִלִּים שֶׁל סְתָם מִלִּים מִלִּים
נוֹטְפוֹת כְּלֶתֶת מִן הַסְּתָם
אֶל כּוּךְ אָפֵל בּוֹ צֵל רוֹבֵץ.

יָמִים, שָׁנִים וְיֵשׁ אוֹמְרִים
הַזְּמַן רוֹפֵא, מִלִּים נוֹטְפוֹת
אֶל תּוֹךְ הַכּוּךְ וְרַעַל בּוֹ
רַק מִסְדָּרוֹן אָפֵל שֶׁל צַעַר.

אוּלַי אַף פַּעַם לֹא תֵּדְעוּ
אַתֶּם הַמַּטִּיפִים בַּשַּׁעַר
מִלּוֹת הַשֶּׁקֶר וְהַדְּוַי
הֵן מִסְדָּרוֹן אָפֵל שֶׁל צַעַר.

שורות אלה נכתבו לזכר ליאור בננו שנהרג בשישה לאוקטובר (יום כיפור) 1973, חשוף בצריח הטנק בתעלת סואץ. אני אומרת את המילה "אוקטובר" וכבר עולות בי השורות, בזו אחר זו ולא לפי הסדר. נכתב באוקטובר 1990, עודכן ב-2009. 

האם מבשילים, מבשילים בעיתם 
רימונים באוקטובר? 
מבשילים אדומים, אדומים ושלמים. 
באה יד וקוטפת, טעמם לענה. 
לענה טעמם. 

וריסי הרימון 
צעיפים של סתיו 
ועליו מסרבים ומסרבים לנשור 
כי ירוק צבעם, עדיין ירוק הוא 
אך כבדים מנשוא רימוניו. 

עץ הרימון לא נותן ריחו 
וביריחו יורים רימונים של דם 
ושיני הבנים כהו בשכבם… 
האם ייתן את פריו, הו, עץ הרימון ? 

חרוזי צווארו, גרגרי רימוניו 
כל סתיו מבשילים רימוני פירותיו 
באה יד וקוטפת ומתוק הפרי 
מבשילים בעיתם אדומים ושלמים 
פירותיו של העץ, רימוני האוקטובר.. 

צפירה יונתן 
לקראת אוקטובר 2009

סירי הקיטור במטבח

פורסם בתאריך: 5/1/11 

יש דברים שקשה לי לשכוח. 
הימים הראשונים שלי כאן – 1947 – מעבר חד וכואב מעירי תל אביב ואני בת 21 שנים, עמוסת ציפיות לחיי החדשים בקיבוץ ועם אהובי, האחד והיחיד בחיי (למרות כל האחרים שסובבו אותי…) 
למרוט, ביטוי סמלי ? למרוט את מי, למרוט את מה? 
והמשמעות מאוד פשוטה – למרוט את נוצותיה של התרנגולת האומללה מעל לכיור שפוך נוצות ודם במטבח הקיבוץ, פשוט כך אחת מהעבודות האקראיות שהוטלו עלי בין השאר, כמובנות מאליהן. 
ואני כצמחונית,מעי התהפכו בי ושפתי חתומות. 
'למרוט, גם את הנוצות הקטנות' אומרת היא ומבטה ממני והלאה. 
גיגית העופות עולה על גדותיה ואני מחכה לאות – שדי לה. 
לא, זה לא קורה ואני מורטת ולא מאמינה שזה קורה לי. 
60 שנים עברו מאז ויש דברים שקשה לי לשכוח, 
אבל הגיע הזמן להמירם ברגעים היפים, 
גם להם תבוא השעה – שעת צבעי הקשת.

צפירה יונתן, יוכבד אמיתי, גורא שליסל

פורסם בתאריך: 11/9/10 

יובל ה-25 לקיבוץ והתכונה מעל ומעבר. אמנם סופר לי על חגיגות העשור, אבל כעת איני זוכרת, אני משערת שזה היה מאורע רב רושם. 
תכונה אמרתי, מילה קטנה מדי עבור ההתרגשות, ההתלבטות , אולי של כולם ואולי רק לעושים במלאכה, משמע אומני הקיבוץ, אבל לא רק על פיהם יקום דבר, יש להגיע להסכמה קולקטיבית וזה אומר – תהליך ,בדרך כלל מייגע, אבל הפעם משמח , כי בחג מדובר.

אקצר כדי להגיע לעיקר- החג יוחג בהצגה רבתי והיא לפי ספרו של האורד פאסט 'אחי גיבורי התהילה' 
ובחירת הצוות המבצע, גם היא בפעולה וייזכרו לסוב מרדכי אמיתי שהסב את הספר למחזה ,או אולי דווקא תרצו לדעת על אחיו של מרדכי דן שפיאר את המחזה בתפאורה ביד כישרונו המבורך 
והמנצחת בשרביטה הבמאית- שולמית בת דורי- מיתה- שאין בי די מילים כדי לספר עליה בהיותי אחת משחקניה. 
עוד אזכיר את אורי גבעון שחיבר את המוזיקה לשיריו של נתן יונתן ואולי עוד אספיק לוודא – מי הרקיד ומי ומי ומי, אולי… 

הרעיון של מיתה יוצא לדרך – דרך ארוכה ונפתלת (כשירם של הביטלס) ובהחלט יוצאת דופן לכל מי שהורגל לצפות במחזה באולמות. 
מיתה פרשה את כפיה על כל המדרון המזרחי מתלולית הלולים עד למבואות הרפת, אם איני טועה אני מזכירה לכם, קוראי, שזה היה מזמן… 1951 
בנוסף לתחושת עצמת וגודלו של השטח, העצימה גם את האנסמבל – מקטן עד גדול, יהיו שחקנו המחזה,נקודה..  ועם מיתה לא מדיינים. 

נושא המחזה, חנוכה, מכבים, רומאים וכל הקשור והמאבק… 
ודמות מוזרה מהלכת כרוח רפאים 
ובפיה מנטרה קבועה-" המכבי בוא יבוא", 
ןחיא יחידה באמונתה מול כולם, דמות – פרי דמיונה של מיתה, שבחרה בי להיות אותה נביאה 
בריצתה המטורפת על טרשי הבמה החשופה,יחפה ופרועת שיער 
לא ידעה מיתה איזו מתנת פיצוי העניקה לי, פיצוי על תאוות המשחק שלי שלא התממשה בלכתי לקיבוץ. במקום ל— 
לא הבנתי אז ואיני מבינה גם היום, מה הביא אותה ליצור את אותה דמות הזויה וכואבת. 

ראוי שאסיים באותה חוויה של 'היחד', של עשייה מרצון לתת סימן- דרך על עשרים וחמש שנים של שותפות, לא בדיבורים של סרק, אלא בקתרזיס ייחודי במחזה ולו יהיה תוכנו ככל שיהיה. 
שוו לנגד עיניכם גם אם לא הייתם שם, את כל אנשי הקיבוץ מקטן עד גדול בתהלוכת הסיום ותוכלו להבין , אני מקווה כדברי השיר' הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד' 
אכן היה אז שילוב של היחיד והרבים שבפעם זו, חברו כמזכרת.

צילום אילוסטרציה

פורסם בתאריך: 2/8/10 

צרוף מוזר של יופי ו… מהי צרעה – סמל הרוע? על מה ולמה ? 
נוהגים לייחס תכונות אנושיות לבעלי החיים כדבר מובן מאליו ובעיני, לא הוא- 
והאם קיים בכלל מפגש ביניהם,כי לברבור-המים והצרעה עד כמה שידוע לי רחוקה משם. ואני בשלי- בצרוף המוזר בין השניים. 

," ראיתי ציפור רבת- יופי" כתב המשורר נתן זך ואני אשאל שורות אלה 
ואתן במחילה . מילים דומות ואחרות: " ראיתי ברבור…" ולא אמשיך ,אלא אסטה לא למראהו אלא לשירתו של הברבור העלומה משמוע. 
' שירת הברבור' היא קוד, ז.א. סמן והיא גם קודה שהוא סיום באיטלקית 
(למען האמת פירושו זנב) 
סיום ליצירה מוזיקלית, אם כשירת הלל , או אנקת נכאים , אבל שירת סיום,חד משמעית. ותשאלו עכשיו- לאן אני חותרת, עדיין אין לי מענה, אני מושכת בחוטים המושכים אותי אי – לאן… כך אתן לברבור שלי לשייט , לשייט ולזכור חופים שהיו ולשייט בדוגית שלי מכאן והלאה. 

לזכור אמרתי- כן, כאן הופיעה הצרעה- אי פעם במחצית חיי- שטופת מזימות ומרשעת וללא התרעה מראש.ואני רק בברבור מעיניי, ביופיו הצחור ובשתיקתו ללא פשר, משמע ראיתי בו את כל מה שאביתי 
ללא חשד ולו הקל שבקלים, על צלו של ענן שחור המאיים על צחור כנפיו,הסוככים עלי. את שלי אמרתי ולו ברמז .

ואסיים בשירו של נתן זך- 
ציפור שנייה 

"ראיתי ציפור רבת יופי 
הציפור ראתה אותי 
ציפור רבת יופי בזאת 
לא אראה עוד עד יום מותי. 

עבר אולי רטט של שמש 
אמרתי מילים של שלום 
מילים שאמרתי אמש 
לא אמר עוד היום."

"היו ימים" אווה וורום קורפוס – המקהלה

פורסם בתאריך: 18/7/10 
מוקדש לרני פרסאי

ולמרות כל השנים 
עדיין מתנגנת באזני שירתה במילים ," נער ראה ציץ שדה, ורד בר פורח* 
כה רענן וטוב מראה רץ לורד הנאה 
רץ בלב שמח 
ורד ורד טוב מראה 
ורד –בר פורח" 
ולמרות ההברה האשכנזית ( ומי שלא יודע שיחפש …) זרמה המנגינה 
החביבה של שוברט כמעיין צלול בפיה של רני פרסאי . 
וכך אני זוכרת אותך רני, גם אם אין בכוחך לשיר היום. 
שברירית ועדינה היית ועדיין ,שרה איתי ליד הפסנתר ושואלת אותי-, אפשר לשיר בגרמנית? 
כמובן, רני, עניתי לה," שירי בלשונך" כי הרי שם נולדה אירנה פוקס. גרמנית כמובן- שפתם של גטה ובטהובן, איך לא ? 
והיא שרה וקולה פעמונים. גם על הפסנתר פרטה וסיפרה לי על אחיה ( שאת שמו שכחתי) שהיה יודע 
נגן טוב ממנה ואכן נוכחתי בזאת בביקוריו בשריד 
ואם אתם הוותיקים זוכרים את מנצח המקהלות- שלמה קפלן ? היה הוא שהקיבוץ שר תחת שרביטו 
את' בריאת העולם' מאת היידן ועוד ועוד ורני שם בקבוצת הסופרן ואם איני טועה גם גרשון שם אם טנור או בס איני זוכרת ( לימים זוג נשוי,) אבל אומר וזו דעתי , כי ביתם של רני וגרשון הופנגל, קרן מצלילים אותם ספגו ילדיהם שהכרתי כתלמידי, אזכיר עוד ששם המשפחה שונה לפרסאי 
גם זאת רציתי שתדעו. 
ועוד פרט שלא אוותר": היה היה מטבח ילדים… ורני שם, חגורה בסינרה ומאור פנים שהאירו לי 
באפרורית היום-יום כמו זמרתה את שוברט- ורד- בר. 

"היו ימים" מסיבת פורים חדר האוכל

פורסם בתאריך: 3/7/2010 

ערב פורים חדר האוכל מלא מפה לפה. האור מעומעם והבמה ריקה
רק כיסא הקש הישן במרכזה. 
שקט באולם, רק לחשושים של סקרנות- מי הפעם? סיומקה, או וולול .יעקב פלור, או 'החבר'ה מגדוד השדה' שום ניחוש לא עלה יפה כי מירכתי הבמה, בצעדים טופפים של נעלי עקב,, יצאה דמות בלתי מוכרת, עטויה בשמלת קטיפה אדומה, וצעייף רחב מכסה את פניה. 

היישר אל הכסא במלמולי שפה בלתי מוכרת, שערה פרוע לשמצה ובידיה חפצים לא מזוהים. ואם לא די בזאת- גם קולות בקעו משם, 
בפורים הכול מותר לכן לא בא לנו פחד אם כי , פה ושם קרו אז דברים … 
ועם התגבר הקולות , נעו זרועותיה של הדמות כמפללת לנס בעוד היא מפזרת את חפציה כנשוכת נחש ולפתע- דברים ברורים יותר נשמעו מפיה, 

מעין 'חזון ישעיהו' של אחרית הימים " וגר מוחמד עם חצקל וחתול עם כלב ירבץ," ועוד 'נבואות' כהנה וכהנה. 
ורק משנשתתקו הקולות, השילה הדמות את צעיפה מעל פניה 
ובצחוק רם אמרה בקולה המוכר — חג פורים שמח

ואז ידענו כולנו-  הרי זו בת שבע, השחקנית למהדרין שידעה לשטות בנו.. 
יש דברים שאיני שוכחת – אותו- כשרון המשחק של בת שבע, שנחבא אל כליה 
עם השנים וטרדות החיים. 
וזאת רציתי שיידעו גם הצעירים, או כפי שנאמר בפסוק "לאלה שלא ידעו את יוסף" 

"היו ימים" מסיבה על הדשא ליד חדר האוכל

פורסם בתאריך: 14/6/10 
מוקדש למשפחת רמות

יהודה! גם אם כושלות היום רגליו וגבו כפוף, איני שוכחת. ואם צעירים אתם מכדי לזכור, אספר על יהודה רובינפלד (היום רמות), כדי שיקרא ויאמר כזה הייתי, כזה אני למרות… 
"הקיבוץ,", כך נהגו לומר , חוגג, לא זוכרת .מתי ומדוע ובלב המעגל עולה ויורדת בלוריתו הזהובה 
של הרוקד לקולן של מחיאות הכפיים הסואנות. רגליו המשוכלות מונפות לצדדים בשעטה ורק הגרמושקה הרוסית חסרה כדי להשלים את המחזה. 
מה טעם, חשבתי , להזכיר נשכחות ובכל זאת קצות אצבעותי אוחזות בעט, או במקלדת ואני נוגעת 
בזהירות רבה, כדי לא לפגוע, כדי לא לטעות. 
גבוה ותמיר ושערו הבהיר, זאת כבר אמרתי. בין בני גילו, וכל קבוצת בני גיל- כנוי משלהם- 
'מלט ' למשל, או" קיבוץ- ה' ' נדוד משמר העמק' , או' השדה' שאני כמעט השתייכתי אליו 
(כי הייתי צעירה יותר) ובאמת עולה בדעתי לגשת אל יהודה ולשאול והוא אולי לא יבין מה פתאום… 
יהודה ! גם אם כושלות היום רגליו וגבו כפוף זוכרת גם זוכרת אותו רוקד את ריקוד הקואזצ'וק במסיבות קיבוץ שריד.

צילום חי שפיר – 2010

צילום: יוסף דרנגר – 1973

פורסם בתאריך: 27/4/10  מוקדש לריקו ומשפחתו

בלב הדשא, מסועף לכל עבר- הפיקוס, גם אם עשרים זרועות תחבקנה אותו, יישאר גזעו חשוף עדיין. 
עשרים זרועות אוהבות,החשות כל סיקוס ובליטה שחרצו שנותיו. 
ריקו היה זה ששתל ולוא יהי מה, ברחבה בטרם היותה 
סלעי המקום לא הטיבו עם השתילים הרכים אותם התעקשו ראשוני המקום להביא בסוד האדמה הצחיחה 
והיה זה צנחן מלחמת העול השנייה- ריקו שחזר מארץ גזירה וחלומותיו לשכחת הישן , לבשו ירוק 
ושתל את הפיקוס הגאה הזוכר ימים אחרים. 
מבתי הילדים שהקיפוהו, סבבו הפעוטים בריקודי מעגל ומשחק המחבואים 
וזוגות אוהבים מצאו מיסתור בין ענפיו המשורגים לכל עבר. 
וריקו לא די לו בסיפור העץ- וסיפור נוסף בצמוד לו ולעץ גם יחד 
יום אחד הגיע אלינו הצ'יזבטרון, חבורת המופלאים של נעמי פולני וחדר האוכל הצר 
( כן, אז הוא היה צר) לא הכיל את הקהל , באו השחקנים והפסנתר בצילו של הפיקוס שהצל עליהם. 
אמנם היה איתם גם אליקום שפירא והאקודיאון שלו,אבל היה מי שהתעקש לגרור לשם את פסנתר הכנף 
ואגלה כאן סיפור נוסף- היה זה ריקו שהביא את הפסנתר לשריד וסוד ברגליו של הפסנתר, כך מספרים 
והסוד- מטילי זהב שהיו טמונים ברגליו, של הפסנתר כמובן… 
פער הגילים באוכלוסיות של שריד ,לא איפשר הידברות בין העליות השונות: צ'כיה רומניה, גרמניה 
אנחנו הצברים, עליות הנוער, חברות הנוער- פסיפס אמיתי , אם כי לא מגדל בבל…ולגבי- היה זה הפיקוס והעצים ששתלו גם קוטי, ואליהו אלמן הם שאיחדו את כולם תחת ענפיהם. 
איני סוקרת ומספרת כאן את תולדות המקום , כל זאת תמצאו בארכיונה העשיר של יעל כנען, 
אלא סיפורי חובק את עץ הפיקוס, מלא תודה וזוכר את ריקו.

אחד- אחד הם מתחילים לצאת לרחוב. על 
ידם- הכלב, החברה, או האם הדוחפת כסא גלגלים. 
הם ראו את הנורא מכל- ונשארו בחיים. 
בזכות פגיעתם, נחלצו מהזוועה בתחילתה או 
בהמשך. גופם המעוות, משמש מקור של קינאה 
לאלה שאיבדו הכול. מוקפים מבטי רחמים אשר, 
הופכים במשך הזמן לחוסר סבלנות, על הטורח שהם 
גורמים בעצם נוכחותם. 

אפשר לשעשע אותם או להצטלם בחברתם, אפשר 
לתרום כספים- כופר של שתיקה. ואני קופצת את 
אגרופי- מדוע הם שותקים? 
כולנו מתנסים בהצגת גבורה, גבורה שלאחר מעשה, 
גבורה שאין בה תועלת והיא באה להשתיק את 
מצפונם של האשמים באמת, המשיקים כוסיות 
בסתר ובגלוי, לכבוד ניצחונם הפרטי במעמקי 
הבונקר……. 
ליבם לב של אבן, והפה מלא מילים של שקר ורהב, 
והפצועים עדיין שותקים.

כל יום מתקרב את התקווה לשלום. אמיתות- שלא 
העזו להגיד בקול- צצות בזהירות בין השורות 
והמסך , לעומתן- עדרי הצבועים והניצים שלא 
יותר על טרפם. לעזרתם באות המילים הגדולות 
ומנסות לכבות את הניצוצות, ולחנוק את 
האימהות שילדו את בניהן לחיים. באים השירים 
המתחסדים- המבכים את המתים. כדי להכין 
אותנו למלחמה הבאה. 

אבל הפצועים שראו את המוות ורואים את בואו 
של השלום- עדיין שותקים. הם שותקים- 
כשנוסעות שיירות בימי "חג ומועד" להחליק על 
שבילים אדומים בחרמון. הם שותקים, כשעיניהם 
הכבויות רואות מעשים המביאים לשורה. 

תנו להם כוח לזעוק את האמת הנוראה של המלחמה 

(נכתב אחרי מלחמת יום כיפור אוקטובר- 73)