יעקב פלור נולד בשנת 1913 בעיירה קטנה בשם גבודז'יץ, על גבול פולין – רומניה. אביו היה הרב של העיירה ואימו עקרת בית. בטרם מלאו לו עשר שנים, נפטרו אימו ואביו ממחלת הטיפוס, ואחיו הבכור שהיה כבר בעצמו בעל משפחה אימץ אותו ואת אחותו. בקיץ 1930 עזב יעקב את העיירה הקטנה שלא היו בה עדיין מים זורמים וחשמל ועבר בעקבות אחיו לגרמניה. כאן הוא למד במהירות את השפה הגרמנית, ונהנה מביקורים בתיאטרון, בבית קולנוע ובספריה. בגיל עשרים, בעקבות עליית הנאצים לשלטון  החליט לעלות ארצה יחד עם אחותו. הוא רצה לגור בקיבוץ והגיע איכשהו למשמר העמק. כאן פגש את יעקב חזן שהיה אז מזכיר הקיבוץ הארצי. חזן הרים את ידו והצביע על גבעה קטנה, חשופה, שהתרוממה בצידו השני של העמק ואמר לו: "שם זה קיבוץ שריד, יש שם חברים רבים שמדברים גרמנית." במהלך כמה שעות הליכה חצה יעקב את העמק וכשהגיע לחדר האוכל בקיבוץ שריד, שמחו לקראתו וכיבדו אותו לדבריו  "בארוחת מלכים." (תה רותח ולחם עם ריבה?) ומאז "שריד הוא ביתי היחיד בארץ." וכך הוא תיאר בזיכרונותיו את התקופה הראשונה בשריד: "בימים הראשונים היה לי קשה להסתגל לסביבה החדשה, לחיי הקיבוץ… להתרגל לעבודה פיזית מזריחת השמש ועד שקיעתה היה מאוד קשה…בגמר העבודה הייתי נופל על המיטה כמו הרוג. לא פעם ויתרתי על ארוחות כדי להרוויח עוד כמה דקות של מנוחה…החברים שקיבלו אותי מאוד יפה עודדו אותי ועזרו לי בכך. כנראה הייתי פועל טוב. הסימן: קבלתי זוג פרדות ואושרתי כ"עגלון מוסמך", תואר מאוד מכובד באותם ימים." "…כל יום בגמר העבודה היה יעקב אוסף את כל פעוטי שריד, מעלה אותנו לעגלתו, מצליף ב"גוצקה ותרח", זוג הפרדות, ואלה היו דוהרות בירידה הגדולה שבין הרפת של אז ועד בית האינקובטור. למסלול יומיומי זה קראנו ה"פנטזייה", והוא עורר בנו ריגושים שהיו שילוב של פחד ושמחה." (ר. רוזן מתוך "בית הקומותיים נושם".) יעקב השתלב במהירות רבה ובלי שום קושי בחיי החברה בשריד, והצטיין במיוחד במשחק השחמט ולעיתים אף ניצח את צבי (גרישה) לביא שנחשב לשחקן השח הטוב בשריד. (בסוגריים: בן דוד של יעקב – סאלו פלור – היה שחקן שח מצטיין במיוחד, בעיקר בשח – בזק ("בליץ"). במהלך שנות השלושים של המאה העשרים נחשב לגיבור לאומי בצ'כיה. עם פרוץ מלחמת העולם נמלט עם משפחתו לשבדיה ומשם הגיע לרוסיה, שם זכה לדרגת רב אמן במשחק השחמט.) בעשר השנים הבאות עבד יעקב ברפת, ובאותן שנים גם נישא לחווה (שטרומברג) ונולדו להם שתי בנות: חנה ונועה. עקב בעיה בריאותית החל לעבוד בבית הדפוס של התנועה במרחביה, ולאחר מכן עסק בהדרכת נוער ובמשך חמש עשרה שנים(!) בניהול ובהוראת השפה העברית באולפן לעברית שנפתח בשריד. יעקב היה אדם משכיל בעל ידע נרחב בתחומים רבים. תרם במגוון דרכים לתחום התרבות בקיבוץ. אהב לשחק בהצגות, היה אחראי על התקליטיה בה היה פטיפון עם מנואלה שהוא היה מסובב אותה. (…"אני זוכר שהקרינו את הסרט האילם "אוהל הדוד תום." כדי שלא תבלוט אילמותו של הסרט היה יושב יעקב פלור עם הפטיפון, ולאורך כל הסרט מחליף תקליטים ומסובב את ידית הפטיפון…" (ר. רוזן מתוך "בית הקומותיים נושם"). בסרטים המדברים הראשונים, היה יעקב, עקב בקיאותו בשפות, הממונה על גלגול ידית התרגום. בגיל תשעים וחמש נפטר יעקב, לאחר שנים רבות בהן עבד בכלבו המקומי, לא לפני שביקש שיקריאו ליד קברו הפתוח, הספד שהוא כתב לעצמו.
צילומים: ארכיון שריד; י.דרנגר. ערך וכתב: דני נימרי

יעקוב פלור ז"ל