לשריד דרך נס ציונה (מתוך ספר שריד 25 שנה – כתבה חסיה נימרי). 
"גבעה מוקפת חולות ופרדסים, היא גבעת מיכאל שליד נס ציונה. זאת הייתה תחנתנו הראשונה בארץ… הקשר עם "החוץ" כלומר עם המושבה, עבר דרך סימטת אבו ג'אבר, על שמו של אותו ערבי זקן שחלש על הכביש הראשי… 
מה משונה היה בעינינו, "החלוצים", שגורלם זימנם לנס ציונה, מין כביש ראשי שכזה. בעצם היה זה תחום מפריד בין שני עמים: 

מצד אחד יהודים, חנויות וקיוסקים של גזוז, בתי מלאכה עלובים בצריפי פח, ומן הצד השני – בתי קפה שמהם עולה צריחת הגרמופונים הניצחית ועשן הנרגילות וביניהם מזדקר צריחו של המסגד המוסלמי. 
אמצעי התחבורה המקובל ביותר מהגבעה ואליה היה הגמל, ואילו לסתם נוסעים הספיק גם החמור… כל קיומנו החומרי היה תלוי בלשכת העבודה במושבה… סדרן העבודה היה מבלה ערב שלם במושבה וחוזר עם מספר זעום של ימי עבודה ומספר גדול מזה של ימי בטלה… הבחורות עבדו במטבח, במתפרה ובמכבסה, כולל את החברה שהייתה משכימה מבעוד לילה להכין את "מנות החוץ" המורכבות מקצת חלבה, קציצה יחידה וניצחית ואותו נוזל מפוקפק, שמשום מה, היינו מכנים אותו מרק פירות… מהלך של למעלה משעה היינו גוררים את רגלינו בחולות לעבודה בפרדס ובחזרה… 

בנס ציונה למדו חברי "מלט" הצעירים, מהי מלחמת מעמדות. הפרדסנים היהודים העדיפו להעסיק עובדים ערבים מיומנים, שהסתפקו בשכר רעב. 
(פועל יהודי קיבל עבור יום עבודה בחקלאות – 20 גרושים ואילו הפועל הערבי הסתפק ב 8 – 10 גרושים ליום). לכן הסתובבו רבים מהעולים החדשים מחוסרי עבודה. עד מהרה פרצו משברים קשים, שהביאו לגל עזיבות. 

מנחם צנטנר שהגיע לשריד עוד קודם לכן עם השלמת "ביברכה", כתב: 
"נודע לחכמי שריד שבירכתי המושבה נס – ציונה נמצא יצור ששמו קיבוץ "מלט", שמשתבח במיטב הנוער של תנועת השומר הצעיר ברומניה. אך קשה לו לעמוד בצוק העיתים עקב חוסר עבודה ועזיבת חברים"… 

ואכן, היו בשריד באותו זמן התלבטויות רבות. 
מנחם שביקר ראשון בנס ציונה מסר שהמצב בקיבוץ "מלט" מדכא מאוד. 
מאוחר יותר נשלחו לנס ציונה צבי גולומביק ויעקב פרידמן, שחזרו מוקסמים מהאפשרות להשתדך לקיבוץ "מלט". 
בדו"ח על "מלט" מסר יעקב, שהאנשים כולם צעירים מאוד, נמצאים מעט זמן בארץ והם בכל זאת עושים רושם טוב… כל האנשים יודעים עברית… 
בסופו של דבר, הוחלט בהצבעה בקיבוץ ברוב של 40 קולות בעד ו- 5 נגד על קבלת "מלט" להשלמה…. 

כתב צבי (גרישה) לביא: 
האירוע החשוב ביותר בחיינו זמן קצר לאחר עלייתנו, היה בלי שום ספק הצטרפותנו לשריד… "ארנה ואני היינו בין האחרונים שהגענו לקיבוץ במהלך שנת 1934. זה היה אחרי עזיבות רבות ועדיין לא עבר יום מבלי שמישהו יסתלק, בדרך כלל בשקט… אבל ההשתלבות שלנו בשריד היתה מהירה להדהים וכמעט נטולת קשיים מיוחדים… נקלטנו בכל ענפי המשק והשירותים, השתתפנו באופן פעיל בוועדות ובשיחות, יזמנו חידושים שונים בחיי החברה והתרבות… 

…"זקני" שריד היו אז כבני שלושים בלבד ואף על פי כן לא בנקל הסתגלו להמולה שהבאנו איתנו… בואנו שימש דחיפה גדולה להתפתחותו של המשק… מקבוצה קטנה המונה 60 חברים גדל הקיבוץ ל – 100 חברים!… ויחד עם גידול הענפים היה צריך לדאוג עד מהרה גם להקמתו של בית ילדים"… 
ואכן, מתוך 44 חברים בהשלמת "מלט" שהגיעו לשריד, נשארו 34!!!