שבועיים לפני שהלך לעולם שכולו טוב, פגשתי את רזניק על הכביש הפנימי בשריד. הוא דהר על הקלנועית שלו, ולרגע נדמֶה היה בעיני, לפרש הרוכב על סוס גזעי ואוחז בשתי ידיו במושכותיו.
רזניק - האיש שכולנו אהבנו לאהוב
היה זה יום חורף ריחני, חמים ונפלא, יום, שחודש ינואר האחרון התברך ברבים כמוהו. השמש זרחה במלוא עוזה ובלבלה את כולם, הקדימה את פריחת הכלניות על הדשאים ואת פריחת השקדיות בחורשה, ואפילו את הציפורים בחצר, שהחלו לזמר בטרם עת, שירי אהבה אביביים.
ורזניק – הוא עצר לכבודי, וישב לו נינוח על הקלנועית שלו, וחייך אלי כאילו הכול ממש ממש טוב, וזרח מרוב אוֹשר. לחצנו ידיים ושאלנו מה נשמע.
הוא סיפר לי בפעם המי יודע כמה, שעכשיו הוא מטייל בכול העולם בסיוע האינטרנט. מגשים חלומות שלעולם, כנראה, כבר לא יתגשמו. ואיך הבריאות, שאלתי אותו. שלא יהיה יותר גרוע, הוא ענה לי, אופטימי כדרכו, ושוב חייך אלי בשמחה ושאל מה שלום הילדים והנכדים, והמשיך את הסיבוב היומי שלו ברחבי הקיבוץ.
הסתכלתי על גבו ההולך ומתרחק וחשבתי, שאולי הוא מרחף עכשיו בדמיונו בערבות פטגוניה הרחוקה, או מטפס על המאצ'וֹ פיצ'וֹ, ואולי, סתם מדמיין לעצמו איזה טיול קטן עם בני המשפחה, ברמת הגולן או בגליל.
ונזכרתי בטיול של הקיבוץ לרמת הגולן. שלושה אוטובוסים מלאים יצאו אז לטיול, כמו שהיה מקובל באותם ימים רחוקים ויפים.
ורזניק ובני משפחתו וצוות העוזרים הנאמן שלהם, היו אלו שדאגו לנו כמובן, לארוחת הצהריים. כשהגענו לחניון, שמענו פתאום שלוש תרועות חצוצרה. מי שתקע אותן היה רזניק, זה ברור. הוא ישב לו על הכיסא המלכותי שלו עם כוס קפה ביד אחת, סיגריה ביד השנייה, וחייך אל כולם, מאושר כמו ילד.
המדריך שליווה אותנו הסתכל עלי ואמר לי – דבר כזה עוד לא ראיתי.
ואנחנו כולנו, חברים וילדים, התנפלנו על המגשים העמוסים כיד המלך, סלטים והמבורגרים ונקניקיות ופיתות וחומוס, וזללנו בכול פה.
ועכשיו, בדרך הכורכר העולה אל בית הקברות, אני שואל את אחד החברים שצועד לידי, מה היה בו ביוסף רזניק שכבש את לב כולנו, והוא עונה לי כמעט בלי לחשוב – "רזניק – הוא היה אולי בן אדם פשוט – אבל פשוט בן אדם."
האם זו התשובה היחידה, אני חושב בליבי – פשוט בן אדם? לא. ברור שלא.
כי ברזניק היה לדעתי, גם אותו משהו מיוחד החסר לרבים מאיתנו. הוא תמיד היה אופטימי ושמח בחלקו. אפילו לאחר שֶחלה ונשללה ממנו העצמאות שהוא כה אהב, המשיך לצחוק ושמוח, ולברך על היש.
ושוב אני נזכר ברזניק עם צרור המפתחות הענקי התלוי ומשתלשל לו מחגורתו.
והוא אחראי על החצר ועל אולם הספורט ועל ציוד כיבוי האש ועל המחסן הצופי ועל הציוד לטיולים ועל מה לא, ואז גם דבק בו הכינוי 'השריף'.
ולפעמים הוא מתרגז ה'שריף', כן, גם זה קורה לו – הוא הרי בא אלינו עם מזג דרום אמריקאי – ואז הוא צועק שהוא לא יכול להמשיך עם זה יותר, ועכשיו, ממש ברגע זה, הוא זורק את כל המפתחות. אבל כולנו יודעים שאין מה לחשוש. הוא הרי דואג מראש, שהמפתחות יישארו מחוברים כמו שצריך, לחגורה שלו.
ואז, כשאנחנו כבר ממש קרובים לבית הקברות, עולה בדעתי פתאום המחשבה,
שאם רפי רוזן עוד היה איתנו, הוא בטח היה מסכם את דבריו לזכר רזניק במילים – "רזניק – האיש שכולנו אהבנו לאהוב."
וכשאני מניח על הקבר הטרי את הפרח שבידי, אני אומר בליבי, שבסופו של דבר, המשפט שהכי נכון לכתוב עליו, לדעתי, הוא –
"רזניק – האיש שראה תמיד רק את חצי הכוס המלאה."
"ושוב אני נזכר ברזניק עם צרור המפתחות הענקי התלוי ומשתלשל לו מחגורתו. והוא אחראי על החצר ועל אולם הספורט ועל ציוד כיבוי האש ועל המחסן הצופי ועל הציוד לטיולים ועל מה לא, ואז גם דבק בו הכינוי 'השריף'."
"ברזניק היה לדעתי, גם אותו משהו מיוחד החסר לרבים מאיתנו. הוא תמיד היה אופטימי ושמח בחלקו"
תגובה אחת
זוכרים את השריף… בכול יום אני חושב על אבא.
וכשאני קורא ספר, ומדובר בו על המוות אני עוצר לחשוב על אבא. כשאני מדבר עם הבנות שלי, והן, או בגלל התוכן או הטון קוראות לי יוסף. ומיילים שמגיעים ואין לאן להעביר הלאה ,אבל אבא מה זה יאהב את המצגת הזו.
אז ברגעים כאלו אני חוזר לאתר של שריד, וקורא שוב ושוב בעמוד הזיכרון לאבא ואת "לרזניק-ביום השלושים של דני".
וחושב רק על אבא……ועלי.
והיום רציתי להגיד תודה לך דני, ולכול מי שהיה מעורב בחייו ובסוף דרכו.
יואב