יום רביעי שעה תשע וחצי בבוקר. מתקשר אלי חי שפיר ושואל אותי אם אני לא רוצה לתעד את כריתת שני דקלי הוושינגטוניה בחזית בית א'. אני שואל אותו מי נתן את ההוראה, עוזב מיד את כל הדברים הלא חשובים שעסקתי בהם, ורץ הכי מהר שאני יכול ( האמת היא שזה כבר די לאט) למשרדה של מנהלת אגודת המתיישבים. מתפרץ פנימה בכעס עצום, שוכח לרגע שאסרתי על עצמי להתרגז (זה המקום לבקש סליחה, ועוד סליחה, הייתי נורא נסער ונרגש).

מתברר שענפי הדקל היבשים נושרים מדי פעם ומסכנים את ילדי הפעוטון. אני מסביר (עדיין בקול רם מדי) שלעצי הדקל יש חשיבות היסטורית כמו למגדל המים ולסילו ולבית הקומתיים ואם זה יידרש ממני אלך ואשכב מתחתם ולא אאפשר לכרות אותם. כשהרוחות לשמחתי קצת נרגעות, אני מציע שינסרו מדי פעם רק את הענפים היבשים שהם ורק הם צונחים ברוחות ולא יכרתו את שני הדקלים המיתולוגיים ועוד בשנה בה אנו חוגגים תשעים לקיבוצנו היקר.

הצעתי מתקבלת! הרווחתי את לחמי בכבוד!
דני נימרי

לסיפור על על דקלי הוושינגטוניה לחצו כאן