אמא ואבא אמרו לי, שזה בריא מאוד לאכול הרבה ביצים. בביצים טמונים הרבה מאוד חלבונים שנותנים הרבה כוח ומשקל לגוף, ומחזקים את השרירים.
"אמא חושבת שזו בעיה רצינית שאתה לא מסכים לאכול ביצים קשות, אבל הבטחתי לה שנמצא דרך להתגבר על זה – ואני בטוח שהחברה שלנו – שֶלי, שעובדת בלול, תעזור לנו, ותעשה לנו פרוטקציה," אמר לי אבא.
לא אהבתי לאכול ביצים קשות, שנתנו לנו בבית הילדים לארוחת הבוקר, או שהגישו בארוחות הערב בחדר האוכל של הקיבוץ. הן עמדו לי בגרון – לא לבלוע ולא להקיא – נתקעו שם, חסרות טעם, יבשות ונוקשות, כמו פקקים מצופים בגרגירי חול.

בשבת בבוקר, הלכנו אבא ואני, לבקר את שֶלִי, הלוּלנית של הקיבוץ, שהייתה החברה הכי טובה של ההורים שלי, עוד לפני שהם עלו ביחד ארצה, מרומניה.
"שֶלי נחשבת לאישה הכי חרוצה בקיבוץ", אבא אמר לי, בדרכנו ללול.
"היא הקימה את הלול שלנו במו ידיה, והיא כל כך חרוצה, שהיא עובדת בלול בכל רגע פנוי שיש לה, ולכן, אין לה אף פעם, אף רגע פנוי."
שאלתי את אבא, מה זה אומר "במו ידיה", והאם אמא, שעובדת במטבח ומקלפת תפוחי אדמה ובצלים "מעלות החמה ועד צאת הנשמה", לא חרוצה לפחות כמו שֶלי, אבל לפני שהוא הספיק לענות לי, הגענו ללול.

שֶלי חייכה אלי את חיוכה החם, השקט והטוב, פזלה לצדדים, לוודא שאף אחד מחבריה לעבודה – בעיקר לא אהרון, היֶקֶה הקפדן, שהוא וכרמלה אשתו, שמרו על טוהר המידות של כל החברים בקיבוץ – לא רואה שהיא עושה לי פרוטקציה, ונתנה לי לבלוע במהירות וישר מתוך הקליפה, ארבע ביצים לא מבושלות. עצמתי עיניים ופתחתי פה גדול, והביצים הרכות גלשו להן בקלות במורד הגרון, חלקלקות כמו נחשים, נוזליות ורוטטות כמו מדוזות, ואני הרגשתי בִן רגע את השרירים שלי מתנפחים ומתחזקים.
שאלתי את אבא, "אם כל החלבונים החשובים האלה, שממלאים את הביצים מהרצפה ועד התקרה, יועילו, לא רק לעליה במשקל ולחיזוק השרירים שלי, אלא גם לכך, שלא תצמח לי קרחת כמו שלו כבר בגיל עשרים, שזה מה שעוזי אמר לי. הוא חייך אלי בהבנה, סרק באצבעותיו את שׂערותיו הג'ינג'יות – הדלילות להכעיס, ואמר: "אני חושב שהביצים לא יעזרו לך כל כך בעניין הקרחת, אבל אני בטוח שהן גם לא יזיקו לך. נראה לי, שלמעשה, למזלך הרב, לא תהייה לך אף פעם קרחת, בטח שלא בגיל צעיר, משום שירשת גם את צבע העור הכהה וגם את השערות השחורות, הצפופות והעבות של אמא".
הרגשתי איך הלב שלי מתרחב מרוב שמחה. חייכתי אליו בתחושת הקלה עצומה, ומאז הלכנו מדי שבת בבוקר, לבקר את שֶלי בלול.

"סיפרתי לאבא בבוקר ועכשיו אני רוצה לספר גם לך, איזה חלום מוזר חלמתי בלילה", אימא אמרה לי בשעת לפנות ערב, כשישבנו – היא, אבא ואני, שתינו תה עם לימון וכרסמנו ביסקוויטים עם ריבה: "חלמתי שאתה שוחה עירום לגמרי בתוך ברכת השחייה שלנו, המלאה עד גדותיה בביצים לא מבושלות בלי קליפה. אתה חובט בביצים בידיים וברגלים, החלמונים מתפוצצים ואתה מתקשה לנשום, נחנק וכמעט טובע…" כאן אבא קטע אותה ואמר: "רק רגע, אני צריך להראות לדני משהו על המרפסת". יצאנו החוצה והוא סיפר לי במהירות את המשך החלום. כשחזרנו, אימא המשיכה: "החלטתי לקפוץ להציל אותך, למרות שאני לא יודעת לשחות…" ואז קטעתי אותה אני והמשכתי: "אבל לפני שאת קופצת אני בולע במהירות מסחררת את כל הביצים, הברכה מתרוקנת לגמרי ואני ניצל מטביעה בטוחה". "טלפתיה, טלפתיה", אימא צעקה נדהמת ואבא ואני כמעט נחנקנו מצחוק.

 מאז שאבא עלה ארצה מרומניה – הוא עזב בגיל שבע עשרה, לגמרי לבדו, את בית הוריו העשירים – בית שהמזווה הענקי בו היה מלא וגדוש כל טוב – הוא חלם שיבוא יום בו יאכל שוב, כמו פעם, ביצייה ענקית מטוגנת בחמאה רותחת במחבת ברזל, שפרוסות נקניק משובח שטות סביבה וחובקות אותה במעגל אדום. הוא חסך פרוטה לפרוטה – כך סיפר לי, ויום אחד, כשקיבתו מקרקרת וריקה מתמיד וליבו הומה ונרגש, נכנס למסעדת פועלים שקטה ברמת גן ולחש למלצר העייף, "ישר אל תוך אוזנו השעירה שדונג צהוב גדש אותה," – הוא לא שכח להזכיר את זה בכל פעם שסיפר את הסיפור – את הזמנתו – "ביציית עין משלוש ביצים עם חמש פרוסות נקניק דם, ושתהיה מטוגנת היטב מצידה התחתון, אבל רכה מאוד – כמעט נוזלית, בצדה העליון. פזלתי ימינה ושמאלה," המשיך וסיפר לי, "לראות שאף אחד לא נועץ בי עיניים כועסות ומקנאות, על שהעזתי להזמין בבת אחת ורק בשבילי, שלוש ביצים טריות, שהחלמונים הכתומים שלהן רוטטים, ובכל זאת יציבים וקרושים ובכך הם מעידים על טיבן המשובח, שסביבן מחוללות במחבת חמש פרוסות נקניק שומני נוטף דם… ולא – אתה הלוא כבר מכיר את התיאבון שלי, מה פתאום – מה, לא ברור לך שלא הסתפקתי בזה? והזמנתי מיד גם קערית קטנה עם זיתים שחורים ומלפפון כבוש, ושלוש פרוסות לחם לבן, פרוסות עבות שקליפתן הפריכה מתפצפצת ונמסה בפה ברחשושים מענגים… קרעתי אותן אחת אחת לפיסות קטנטנות, וטבלתי בחלמונים הרכים שגבישי מלח בישול גס זרויים עליהם, ולעסתי ובלעתי לאיטי, להשהות את התענוג כמה שאפשר, וטעמו של גן העדן האבוד של בית הורי עמד שוב לרגע בפי…"
בכל פעם שסיפר לי אבא את הסיפור המופלא הזה, גדשו ריחות ניחוח עזים את אפי וגירו את חושי. ראיתי בדמיוני את שקיפות גִלדֵי הבצל הרוחשים במחבת הברזל, את הביצייה הענקית על שְלוש כיפותיה הכתומות הרוטטות בהתרגשות צפה בחמאה הרותחת, מיטגנת לאיטה עד שקצותיה משחימים מעט ומתקפלים מעלה, וריח הנקניק שנחרך קלות ומשחים אף הוא בשוליו, מילא את פי רוק.

ואבא, משהשלים את הסיפור בפעם המי יודע כמה, מיצמץ בשפתיו בהנאה חשקנית והחליק עליהן הלוך ושוב בלשונו, חיטט בין שיניו בגפרור שרוף ושב והצית את מקטרת ראש השור שכבתה מזמן, נאנח מעומק לבו, ואמר – "נו טוב, מה שהיה היה," ופיקת גרונו השעיר עלתה וירדה במהירות כשבלע את רוקו.

עוזי, סיפר לי פעם, שאברם השמן, שגורף עם מגרפת עץ רחבה ומערם עם קלשון את החרא של הפרות ומערבב אותו עם מים ועם גבעולי קש קצוצים והופך חרא מסריח לזהב טהור, ששרנו לו כולנו – "אברם השמן בבטן יש לו בן, איך קוראים לבן  – אברם השמן," אוכל לא רק עם פיו, אלא גם עם עיניו.
לא האמנתי לו, כפי שלא האמנתי עד הסוף לכל האמונות התפלות הטיפשיות, שאימו פיטמה בהן את מוחו הפרוע.
באחת מארוחות הערב, בחדר האוכל של החברים, החלטתי לצפות באברם בסתר. ממקום מחבואי הקבוע, אפוף בסבך קורי העכביש בין רגליו של פסנתר הכנף הזקן, ראיתי אותו לוקח שלוש ביצים קשות, מגלגל, ממעך ומפצפץ אותן על השולחן בנינוחות רכה, מסיר בסבלנות את קליפתן הדקה, בוזק מלח ביד רחבה ובשלוש צליפות מהירות, יורה אותן, זו אחר זו, כמות שהן, בשלמותן, אל תוך בית בליעתו הפעור לרווחה. בה בעת צנחו תריסי עפעפיו הכבדים, השומניים, רפרפו ככנפיה של ציפור משחרת לטרף ונתהדקו בכוח, וכששבו והתרוממו, ניבטה מעיניו הזיקיות תחושה ברוכה של שובע, התרוממות רוח ועונג עילאי.
הפעם עוזי צדק.

אך כבר באותו לילה, מתוך שנתי זרועת החלומות, ראיתי את אברם רחב הגרם, יושב עירום כביום היוולדו על פסגת הר הזבל שלו, ברפת, ועיניו העגולות, עצומות. רגליו העבות, החיוורות, היו משׂוכלות תחתיו, ידיו קצרות האצבעות פרושׂות על כרסו ההיפופוטמית, וקלשון עץ ארוך שדגל ישראל קשור אליו, נעוץ לו בגבו. אחת לכמה דקות נשמע דנדון פעמון מתכתי קצרצר – דינג דונג אחד ולא יותר, ועפעפיו הכבדים של אברם התרוממו ונפקחו להרף עין. שתי ביצים כתומות קליפה בקעו מעיניו המימיות, נלכדו בצניחתן המהירה על לשונו הרחבה, נאספו  אל פיו על קליפתן, ולא נודע כי באו אל קרבו.

התעוררתי בבת אחת, כמתוך חלום בלהות מוזר ומפחיד.
נזכרתי פתאום שאברם השמן כבר נשׂוי הרבה מאוד שנים לציפוֹירה החמוצה. לציפוירה, התופרת הרגזנית, היה שׂיער קצר, ורגליים קצרות, ובטן הריונית עגולה וכבדה. ילדים לא נולדו להם, לה ולאברם השמן,  אף פעם, אבל הבטן שלה נותרה תמיד עגולה וכבדה.
"מהבטן הזאת כבר לא יצאו פירות," אבא אמר לי פעם.
שכבתי ער עוד שעה ארוכה, ראשי אפוף מחשבות.
אולי גם היא, כך עלה פתאום בדעתי הרהור מוזר, אוהבת לאכול הרבה ביצים.
החלטתי שאני חייב פעם אחת ולתמיד, להתגבר על ההססנות שלי. עלי לשאול  את אמא, המומחית המשפחתית לענייני בריאות, האם זה יכול לקרות גם לי כשאגדל, שתצמח לי בטן עגולה וכבדה ולא ייוולדו לי ילדים, בגלל כל הביצים הלא מבושלות האלה, שאני בולע אצל שֶלי, מדי שבת בבוקר.

אחר כך נרדמתי.

לסיפורים נוספים של דני נימרי לחצו כאן