"נתתם כבר שם לחתול שלכם?" שאלה אותי נכדתי הבכורה, כשאכלנו ביחד ארוחת ערב מנחמת.
"עדיין לא", עניתי לה. "לא החלטנו עדיין אם החתול הזה הוא רק שלנו, ואני כמעט בטוח שהוא לא החליט עדיין שהוא רק שלנו. לעיתים, כשאני מסתכל עליו כאשר הוא הולך על הדשא זקוף וגאה, נדמה לי שהוא די מתלבט האם אנחנו מהווים בית ראוי לחתול רחוב מיוחס כמוהו. הלוא הוא בסך הכול חתול קיבוצי מצוי, מסתובב לו בין הבתים וזולל היכן שמתאפשר לו, אז לא רע לו כל כך." "נכון", אישרה הנכדה והוסיפה "שאם נגזר עליך לרוע מזלך להיות חתול רחוב, אז ברור שעדיף להיות חתול רחוב קיבוצי." 

האמת היא שהחלטנו לאמץ את החתול ולתת לו אוכל, כדי שילחם בעכברים המאיימים להציף את ביתנו כמדי שנה בסתיו, וכן, כדי שילחם בנחשים שאולי יתחשק להם מסיבה כלשהי, לבקר בגינה שלי. הוא מבלה כבר יותר מחצי שנה על המרפסת האחורית שלנו, ונותר עדיין בן בלי שם. ביני לבין עצמי אני מכנה אותו 'חתול'. אני חושב שזה השם שהכי הולם אותו. צבע פרוותו ג'ינג'י ולבן ואפשר בהחלט לשייך אותו לאגף אחד במשפחה שלנו וזהו האגף שהוריש לנו אבא שלי.

אני חייב לציין כבר עכשיו, שלגודל הבושה, איננו יודעים עדיין האם 'חתול' הוא זכר או נקבה. מה שכמעט בטוח, שהוא או היא, עברו עיקור או סירוס מסודר במסגרת מסע ממוסד שהקיף את כל חתולי הקיבוץ, מסע שנועד לסייע בצמצום אוכלוסיית החתולים המסתובבים בחצר. הוא, או אולי היא, אינם מגלים שום עניין בחתולים קיבוציים אחרים, שמשוטטים כל הזמן סביב הבית שלנו ותרים אף הם אחר איזו נגיסה מזדמנת וטעימה שתרגיע לזמן מה את קיבתם הריקה.

כמובן שאין לנו כל מושג בן כמה 'חתול'. נראה לנו שהוא מבוגר למדי שכן, כבר עכשיו, לאחר מעל לחצי שנה שהוא אצלנו, הוא מתנהג רוב הזמן כמו גמלאי קיבוצי מצוי. מתנהל לו ממש לאיטו, לא ממהר לשום מקום, שוכב שעות רבות מתחת למדרגות או מתחת למזגן ומנמנם להנאתו. בבוקר השכם כשאני מתעורר וקם לשתות קפה נפלא מהמכונה אותה קיבלתי מילדי ליום ההולדת, הוא רובץ לו שאנן ובטוח בעצמו על כסא גבוה הניצב על המרפסת האחורית שלנו. אני מסתכל עליו ארוכות, מקיש בחלון ואומר לו בוקר טוב. הוא עושה מאמץ מיוחד, כך נדמה לי, פוקח לכבודי חצי עין תורנית ונועץ בי מבט צהבהב. כמובן שאינו עונה לי ולא משחרר ולו "מיאו" אחד לרפואה ועל כן אני חושד בו שהוא אילם. אולי כאשר עיקרו או סירסו אותו פגעו לו גם במיתרי הקול? לך תדע. לא ישנת טוב בלילה 'חתול?' אני שואל אותו ובלי לחכות לתגובה הולך עם הקפה שלי לסלון.

לעיתים, דווקא כשאני שואל אותו למשל, מה דעתו על תהליך שיוך הדירות שמתמשך אצלנו כבר כמעט חמש עשרה שנים ועדיין לא רואים את קצה-קצהו, והאם הוא חושב שמגיעה לנו ואולי גם לו, פנסיה גבוהה יותר, או מה עתיד המפעל שלנו, הוא נעלם לפתע ליום או יומיים. ונדמה לנו אז, לי ולזוגתי שדואגת ל'חתול' לא פחות ממני, ש'חתול' חושב אולי שהדשא של השכנים ירוק יותר, או שהיחסים בינינו השתבשו ואולי, לא עלינו, עבר בינינו איזה חתול שחור. לנו נדמה שהוא בגד בנו והסתלק, ושאסור להעמיס עליו שאלות שאין לו עליהן תשובות, מה עוד שגם לנו אין עליהן תשובות טובות, אך אז הוא מוכיח שהוא אינו בנוי מחומרים כאלה ואינו נמנה על החתולים הבוגדניים. הוא פשוט עושה מה שנוח לו ומה שבא לו. ולפתע הוא שב ומתייצב אצלנו כבר בשעה אחת עשרה וחצי לפני הצהריים ושוב רובץ לו נינוח ומנומנם מתחת למדרגות. מצפה שנוציא לו בהקדם שאריות מארוחת הצהריים שלנו. בעניין הזה של הרעב המוקדם הוא מזכיר לי קצת את אבא שלי עליו השלום, שנהג לסעוד ארוחת צהריים חפוזה בשעה מוקדמת מאוד, ולכן בארבע אחר הצהריים נצרך לעוד איזו ארוחת ביניים כדי להרגיע את הקיבה המיוסרת. 'חתול', יש לציין, ממתין בסבלנות ומקבל את השאריות שלו בשעה מאוחרת בהרבה.

קורה לעיתים ש'חתול' אינו מרוצה ממה שהגשנו לו – גבינה לבנה למשל, שהחמיצה בטרם עת ואז, אני בטוח, הוא הולך לרעות גם בשדות זרים. התייעצתי עם הנכדה שלי, שאוהבת בעלי חיים יותר מכול דבר אחר בעולם – האמת היא שבעיקר כלבים – והם חשים בכך ולכן משיבים לה רוב אהבה, בקשר למזון החתולי. היא אמרה לי שאסור לתת ל'חתול' עצמות שעלולות להיתקע לו בגרון. אמרתי לה שכנראה על סמך זה, נולדה האמירה המפורסמת על מישהו או משהו שמפריעים לאיזה מהלך להתקדם, שהם תקועים כמו עצם בגרון. היא צחקה. חשבתי באותה הזדמנות גם על אמירה נוספת על מישהו שמצליח להסתדר גם במצבים הקשים ביותר, שהוא דומה לחתול שתמיד נופל על ארבע רגליים. אך אז בדקתי ומצאתי בספרות, שהאמירה הזו לגבי החתולים וארבעת רגליהם אינה נכונה לגמרי. איזו אכזבה.

מתוך תחושת מחויבות ונאמנות האופיינית לוותיקי הקיבוץ, השקענו וקנינו ל'חתול' כלים מיוחדים לאוכל ומים ושקית עם כופתיות מיוחדות לחתולים. הוא זלל אותן בשמחה, אף שלדעתי הוא מעדיף שאריות של עוף מבושל. כאן אני חייב לציין שממש מעניין אותי מה הוא חושב לעצמו. האם הוא מעריך את זה שאנחנו דואגים לו ואולי כבר מתחילים לאהוב אותו, או שזה נראה לו טבעי לגמרי ומובן מאליו. גם את השאלה הזו שאלתי את נכדתי האהובה. היא אמרה לי שאי אפשר לדעת מה עובר לו בראש. שהוא חתול ואינו יודע להחזיר אהבה כמו כלב למשל, אך זה שהוא נשאר צמוד לביתנו מעיד על כך שנעים לו ונוח לו אצלנו והוא מרגיש בטוח. בכל מקרה, כאשר הוא מסיים את הזלילה היומית שלו הוא פשוט מסתלק, לא ברור לי לאן. הסידור הזה, יש לומר, די מתאים לנו.

בעבר הרחוק גידלנו לא מעט כלבים שונים ומשונים. כמעט תמיד זה הסתיים במפח נפש: מחלות, דריסה על ידי מכונית, וההתנסות האחרונה שהייתה הקשה מכולן: גידלנו בביתנו במשך למעלה משנתיים, פינצ'ר ננסי עז נביחות ומדהים ביופיו שיום בהיר אחד פשוט נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. כנראה שמישהו חמד אותו. מאז אותה עוגמת נפש איומה, סירבתי בכול תוקף להפצרות הרבות שנאמץ כלב נוסף. גם לאלו של נכדתי. איני מוכן לעוד עוגמת נפש. במקרה של 'חתול' העניין שונה: אנחנו לא צריכים לדאוג לו לכל מיני חיסונים ואם אנחנו נוסעים לכמה ימים, אנחנו סומכים עליו שהוא יסתדר, כפי שהוא הסתדר לפני שהחליט לאמץ אותנו. ושיהיה לכם ברור: גם לאחר חצי שנה במחיצתנו 'חתול' שומר על "מרחק נגיעה" ולא מאפשר לנו להתקרב אליו. הנכדה שלי אמרה לי, שחתול כזה, שגדל כל חייו ברחוב, גם אם זה הרחוב הקיבוצי הנעים יחסית, לא ייתן להתקרב אליו לגמרי אף פעם. הוא פשוט לא סומך על אף אחד. זה מה שהחיים הלא נחמדים שלו לימדו אותו. גם כאשר אני מגיש לו אוכל, הוא בוחן תחילה את כל סביבותיו, מתבונן בי במבט חשדני, כאילו אני זומם לתפוס אותו או להרע לו, מחכה בסבלנות שאכנס הביתה ואסגור אחרי את הדלת, ורק אז, לאחר שווידא שלא נשקפת לו שום סכנה, מסתער על הקערה ונוגס במהירות ואף פעם אינו טורח לומר תודה. מין חתול ג'ינג'י מצוי שכזה, שלאחרונה, כנראה עקב האכילה המסודרת ועתירת הקלוריות, עלה מאוד במשקל ונעשה כמעט כבד תנועה, ובמקום הפרווה הדלילה והדהויה שעטפה את גופו בעבר, הוא מתהדר עתה בזנב עבות ובפרווה ג'ינג'ית סמיכה ומבריקה למהדרין.

ואולי, עולה לפתע רעיון בראשי, אולי זו בעצם חתולה נקבה שבדרך מקרה לא עברה עיקור, נמצאת בהריון מתקדם ובקרוב תמליט אצלנו כמה גורים? אני מחליט להתייעץ עם הנכדה שלי ומחייג אליה. תסתכל על האוזניים שלו היא אומרת לי מיד. אם אחת האוזניים חתוכה, החתול/ה עבר/ה את הטיפול המתבקש. אני יוצא לאסוף את מעט אגוזי הפקאן שהדררות המנוולות הואילו ברוב טובן להשאיר לי, ורואה את 'חתול' מסתובב לו לאיטו בין בתי השכונה. "יש", אני אומר לעצמי בשמחה. מבט אחד מספיק לי כדי לראות שהפינה העליונה באוזנו הימנית קטומה! אין הריון ואין גורים! 'חתול' פשוט ישן ורובץ יותר מדי, מתנועע פחות מדי, ואוכל יותר מדי ולכן השמין כמו חזיר, ולוקה במחלה שפוגעת גם בבני אנוש המכונה בפי "עצלת נפוצה", ומכיוון שזה המצב, ברור שאחרי עכברים הוא כבר לא ירוץ ולהליכות בריאות יחד איתי לא אצליח להוציא אותו. אם כך, נכניס אותו מיד וכמצוות הימים האלה, למשטר של אכילה נכונה ומבוקרת. זה מה שאנחנו מחליטים, אך כמעט בטוח שהוא אינו שותף להחלטתנו. בינתיים אני שומע שיש בעולם הזה מעט מאוד חתולות ג'ינג'יות, ובפגישה משפחתית משמחת מיידעים אותי שרוב מוחלט של החתולים שפרוותם בעלת שלושה צבעים הם ממין נקבה, ואם כך, מכיוון שצבע פרוות חתולנו ג'ינג'י ולבן בלבד מתקבלת החלטה סופית – 'חתול' שלנו הוא זכר!

שלהי נובמבר. סוף סוף ירד גשם רציני. השעה עשר וחצי בבוקר ו'חתול' עדיין שוכב וישן לו שנת ישרים על הכיסא הגבוה במרפסת. אני, כדרכם של אנשים מבוגרים התעוררתי כבר בשעה שש בבוקר. כל הניסיונות שלי לשוב ולהירדם עלו בתוהו. מתהפך במיטה, מסתובב מצד לצד אך דבר אינו עוזר. ההרגל המגונה הזה להתעורר השכם בבוקר מרגיז אותי בכל יום מחדש. איני רוצה לישון עד הצהריים כמו 'חתול', אסתפק לגמרי בשינה עד שמונה למשל.  הלוא שום דבר כבר לא בוער לי בגילי המתקדם.

בלילה אני חולם שתחת השפעתו הברוכה של 'חתול', למדתי לישון כמוהו. שוכב במיטה מכורבל בשמיכת הפוך שלי כמו שהוא שוכב על הכיסא הגבוה במרפסת מכורבל בפרוותו המבריקה. אני מרגיש שאני מחייך מתוך שינה, מאושר ומרוצה שלמדתי לישון עד מאוחר והכול בזכות חתול רחוב שפתחנו בפניו את ליבנו. איזה חלום נפלא אני חושב, הלוואי כל יום, אלא שאז אני מקיץ וקופץ בבהלה, כאילו איחרתי לאיזה מקום, ומגלה כצפוי, שהשעה היא שש ורבע בבוקר. אין טעם להתרגז אני אומר לעצמי, זה כוחו של הרגל, והולך להכין לי קפה. 'חתול', כדרכו, שוכב וישן על הכיסא במרפסת.  
שיהיה לו לבריאות.