קיצור תולדות גבעת שריד

מאת: דני נימרי

"גבעה חשופה ללא חתימת ירק. שרידי כפר ערבי עלוב וגלי הריסות הטובעים   
באשפה… גבעות קרחות והתאנה הבודדת הצומחת פה ושם, מבליטה עוד יותר
את שממתן. כך נראה היה נופה של כניפס באותם שלהי תמוז תרפ"ו, כאשר
עלתה לשם קבוצה של ארבעה חברים וחברה אחת והקימה את הצריף
הראשון"…( מתוך – "שריד עשרים וחמש שנים לקיומה" – 1951).

שאלו אותי לאחרונה גם חברי שריד וגם אורחים, מי או מה היה על גבעת שריד,

כאשר חברי קבוצת "אחווה" עלו עליה בשנת 1926.

אשיב על כך ואף ארחיב מעט את היריעה.

עדות ראשונה לשם "עין כאניפיס", נמצאה בתעודה צלבנית מהמאה ה – 12.      

מאז ועד למאה ה – 16 אין שום עדויות נוספות על צורת הישוב, ונראה שהוא

עמד בחורבנו כמו מרבית הישובים בעמק יזרעאל באותה תקופה.                    

בתעודה משנת 1638 שב ומוזכר השם ח'ניפס.

כניפס וג'יבתא(גבת) הסמוכה, היו חלק ממערכת מבצרים שבנה דאהר אל

עמר, לאורך הדרכים הראשיות בשולי העמקים, החל משנת 1749.

בתחילת המאה ה – 19 פורסמה המפה המודרנית הראשונה שבה מוזכר השם –

אי – כניפס. במהלך אותה מאה עוברים כמה נוסעים – חוקרים בעמק ואחד

מהם כותב: "בשעה עשר ארבעים וחמש הגעתי לחוניפס, כפר הרוס לשלושה

רבעים, רק אחדים מבתיו עודם מיושבים"…

פרופסור ז. וילנאי העלה סברה שפירוש השם חניפס הוא חיפושית.

חבר שריד א. וולף מצא דמיון בין שם לזה ל – סקניפיס – יתושים ביוונית.

מהכתוב לעיל אפשר לראות שהשם השתבש במהלך השנים, ונכתב בצורה

שונה במקורות שונים.                           

מעניין לציין, שלפני כמה שנים, ביקר אצלנו פתאום, בשריד, פרג' חניפס סגן

ראש העיר שפרעם (ממוצא דרוזי). הוא סיפר שבמסורת של משפחתם

שעוברת מדור לדור, מסופר שבני המשפחה שהו כאן במשך תקופה מסוימת

במהלך נידודיהם מאחת מארצות ערב, עד שהחליטו לעבור לשפרעם. (לישוב

שפרעם הגיעו הדרוזים במהלך המאות 12 – 13 לספירה). אבל לצערו וגם

לצערנו, אין ברשותם שום מסמך, תעודה או הוכחה כלשהי על שהותם כאן

במשך כמה שנים ובאילו שנים. אם כך – אולי הם המקור לשם הלא לגמרי

מפוענח מהמאה ה – 12?

כנראה שלעולם לא נדע.

משפחת סורסוק היתה משפחה ערבית נוצרית עשירה מביירות.

בשליש האחרון של המאה ה – 19 בתקופת השלטון העות'מאני, רכשה

המשפחה מידי השלטון כ – שמונה מאות אלף דונם אדמה בארץ, בעיקר באזור

הצפון. (האדמה נקנתה במטרה למכור אותה בעתיד ברווח).                   

בעמק יזרעאל קנה ראש משפחת סורסוק אדמות של חמישה כפרים (ביניהם

גם כניפס) והושיב בהם אריסים ערבים עניים מרודים, שהתגוררו בהם

בבתים עשויים מטיט ואבנים מקומיות "("חושות") אותם בנו בעצמם.                    

הם היו משועבדים לו בתנאים כמעט בלתי אפשריים: הוא דאג להם לאמצעי

יצור ונתן להם הלוואות לרכישת זרעים והם התחייבו לתת לו בתמורה חלק

מהיבול. מפעם לפעם פקדה את האזור שנת בצורת או מכת עכברים ואז כמובן,

קיבל סורסוק את חלקו ולהם לא נותר כמעט כלום.

הטמפלרים באמצע המאה ה – 19 קמה בגרמניה תנועה דתית חדשה ששמה לעצמה

למטרה להשתלט על אדמת ארץ הקודש. בשנת 1867 הגיעו כמה מתיישבים

מתנועה זאת לכניפס – "כפר קטן והרוס ברובו שהיה בו רק קומץ מתיישבים"…

על פי כמה עדויות מאוחרות, ישבו הטמפלרים למעשה, באזור בית הקברות של

שריד, אף הם בתנאי האריסות של סורסוק. לאחר שנה קשה ביותר, בה נפטרו

כמה מחבריהם ממלריה ורכושם נגנב, עזבו הנותרים ועברו לשמרון.

החוקר הגרמני – שומאכר מעיד שראה על גבעת כניפס בשנת 1899

כ – 230(!) מתיישבים. איך אפשר להסביר את הפערים במספר האריסים?

  1. בתקופת הקיץ, בתום העונה החקלאית, היה הכפר נעזב לחלוטין, עקב

תנאי הקיום הבלתי אפשריים והמחסור בתעסוקה, ולעת הסתיו הוא היה

מתאכלס מחדש. (חוקרים שונים כינו כפרים מסוג זה – "מעזבה").

על פי חוקי השלטון העות'מאני, לאחר שהיית קבע בת שלוש שנים

באותו כפר, היו האריסים זוכים בקביעות ואי אפשר היה לנשל אותם מהקרקע.

לכן דאגו הפקידים של סורסוק להעביר את האריסים הערבים האביונים מכפר

לכפר, כבר לאחר שנתיים.

(בעמק היו כאמור, חמישה כפרי אריסים עליהם קמו מאוחר יותר הישובים

תל יוסף, עין חרוד, גניגר, שריד וגבת).

העדות הבאה על כניפס מגיעה רק בשנת 1916. אז, עקב מצוקה כלכלית קשה,

נהיים כמה איכרים יהודים ממושבות הגליל לאריסים של סורסוק בכניפס

ובג'ינג'אר(גניגר).

בכניפס הם מתגוררים ב"חושות" הבוץ של האריסים הערביים שהועברו ככל

הנראה, לג'יבתא(גבת) וחיים באותם התנאים הנוראים של האריסים.

עם תום העונה החקלאית ולאחר שבנו של ליטווין (אחד האיכרים) נפטר, הם

עוזבים את המקום בחוסר כל.

"…בחושה שבכפר א – חניפס הסתובבו נוביק ואשתו, מדולדלים מן המחסור, כי

חסרו אפילו קמח לאפות לחם"… ( מתוך מכתבו של מ. שליטא ממנחמיה).

בשנת 1920 ולאחר ויכוחים רבים, נפתלים ורבי תלאות, מצליח יהושע חנקין

לקנות מסורסוק 50000 דונם מקרקעות עמק יזרעאל, מוסר אותן לקק"ל, וזוכה

בתואר המכובד – "גואל אדמות העמק". (על כמחצית מאדמות אלו קמו

הישובים – גניגר, שריד וגבת).

קיבוץ גניגר עלה על הקרקע כבר בשנת 1922 וחברי קבוצת "אחווה" מגיעים

אליו בשנת 1924, לאחר מסע נידודים מפרך בגליל. מקצים להם חלקת אדמה

שהם מגדלים עליה טבק, אך אין בכך כדי לספק להם פרנסה ראויה.                 

בשנת 1925 הם מקבלים מחברת "הכשרת הישוב" שטח נטוש ליד הכפר

כניפס ומתחילים לעבד אותו. …"היינו מספיקים לחרוש אז לא יותר משלושה

דונם ליום, מהנץ החמה ועד צאת הכוכבים"… כתב בזיכרונותיו – חיים חרמוני,

חבר קבוצת "אחווה", מייסדי קיבוץ שריד, ואחד מחמשת החברים הראשונים

שעלו על הגבעה.

(…"אדמת כניפס השתרעה על 9000 דונם ועל שטח זה ישבו פחות משני עשרות

אריסים"…)

ראובן ברומל חורש במטע (מארכיון קיבוץ שריד)

בשלהי שנת 1924 מעבירה חברת "הכשרת הישוב" 2000 לירות מצריות

כפיצוי לאריסים, היושבים בכניפס ובג'יבתא תמורת התחייבותם לפנות את

הקרקעות ולא לבוא בשום טענות אחר כך. על אף זאת, הם מאפשרים להם

להישאר במקום עד תום העונה החקלאית, אך מתנים זאת כמובן בכך, שזה לא

יקנה להם זכות חזקה על הקרקעות.

ב- 31.7.1926 עולים ארבעה חברים וחברה אחת על הגבעה, בונים אוהל

לעצמם וצריף מחצלות לבהמות העבודה.                                                    

"חברי קבוצת "אחווה", מצאו בעלותם לכאן סלעים, קוצים ואת חורבות כניפס

הנטושה… על הגבעה ובכל סביבתה לא עלו עץ ושיח. ורק במרחק של כמה

מאות מטרים צפונה, הוריק עץ תאנה מתוך בור חצוב בסלע, שנקראה בפי אנשי

שריד "התאנה הזקנה". (כך תיאר את המקום עמינדב חרמוני ז"ל, בכור בני

שריד בספרו – "ממטרה בעמק").

מתוך החמישה ידועים לנו בוודאות שמותיהם של שלושה בלבד:  

טובה(בלזם) צפור שהצטרפה לקבוצת "אחווה" בגניגר, משה פרסי (אחיה של

שפרה אבלס) וחיים חרמוני. שלושתם לא תיארו בזיכרונותיהם מפגש עם

האריסים על הגבעה. יתכן שפקידי סורסוק העבירו אותם לג'יבתא – קיבוץ גבת,

שהוקם ארבעה חודשים אחרי שריד.

באביב 1927 מצטרפים חברי קבוצת "ביברכה" לחברי "אחווה", מחזקים

וממסדים את הישוב שמקבל רשמית את השם שריד. קבוצות נוספות מגיעות

בתחילת שנות השלושים כדי לחזק את הישוב הצעיר, שמתמודד עדיין עם קשיי

קיום וקשיים פיזיים ונפשיים שתקצר היריעה לתארם.

לסיכום: לא מצאתי בארכיון שלנו ובזיכרונותיהם של מייסדי הישוב שום עדות

לכך שהאריסים הערבים היו עדיין על הגבעה כאשר הם עלו עליה.

(למשך איזה זמן המשיכו האריסים להסתובב בעמק, גנבו ציוד וכלי עבודה

ועשו נזקים לרכוש).              

אך בכל מקרה, מכיוון שיש תיעוד ברור ורשמי של חברת "הכשרת הישוב",

שלא היתה להם כל זכות על הקרקעות, וכן ששולמו להם פיצויים, הרי

שלמעשה, כל ההליכים מולם היו מסודרים וחוקיים.

ולנו לא נותר אלא להודות לחברות ולחברים המייסדים היקרים, ולאלה שבאו

בעקבותיהם, שבמסירות נפש ובעמל מפרך נאחזו בקרקע ולא ויתרו, ובזכותם

זכינו אנו לחיות בישוב מבוסס ופורח.

מקורות למאמר:

ארכיון קיבוץ שריד

"מכניפס לשריד, סיפורו של ישוב בעמק". עבודת גמר של קורן ספר – 1997

"ממטרה בעמק", מאת עמינדב חרמוני

"שריד 25 שנים לקיומה", 1951

רפת א' ובחזית שרידי הכפר כניפס. (צילום ארכיון שריד)

השארת תגובה

טלפונים

לוח וידאו

ע. שירות

קלפי

חירום

ס. רכב

דרושים

טפסים

צוותים

    רישום גשם

    מדידה אחרונה 5/5/2024

    מ״מ גשם ביממה האחרונה
    סה״כ מ״מ גשם העונה
    גלילה לראש העמוד
    X
    דילוג לתוכן