איש באותו הישוב הקטן, השקט והמנומנם, המכונה לעיתים אפילו בפי חבריו "נווה שאננים", לא העלה בדעתו שתְחִיָה דוֹר עדיין חיה, עד לאותו רגע בו בישרה מודעת אבל שחורת מסגרת שנתלתה בכניסה לחדר האוכל, שהנה, גם זה קרה, ו"אנו מודיעים בצער רב, שחברתנו היקרה תְחיה דור מתה."

חברים כפופי גב וכסופי שיער, נדו בראשם כלא מאמינים, בעוד הם מעמיסים על צלחתם שניצל וצ'יפס, ובדרכם לשולחן האוכל הקבוע החליפו ביניהם חיוך חבוי ואמרו זה לזה, שהיו בטוחים שהיא נפטרה כבר מזמן, הלא היא צריכה להיות כבר בת תשעים ושש, אולי אפילו שבע, והנה, פתאום מתברר… כן, פתאום, לא ברור בדיוק איך היא עשתה זאת, התברר לכולם שתחיה שׂרדה את כל השנים הארוכות האלה. שכבה לה בגפה למעלה מעשרים שנה, רתוקה למיטתה בבית הסיעודי, לא חיה, אך גם לא מתה.

שני בעליה, זאת ידעו כולם, נפרדו ממנה, עזבו את הקיבוץ ונפטרו ערירים ועזובים לנפשם כבר לפני זמן רב, ואילו שלושת בניה – שניים מבעלה הראשון ואחד מהשני – הם העדיפו עוד בצעירותם להתרחק ככל האפשר.
כך חלפו עברו להן השנים, ומי שידע שתְחיה חיה – ידע, ומי שלא ידע, לא ידע, ואלה היו רוב רובם של החברים.

ממטרים עזים במיוחד ניתכו למן אותו בוקר יום חמישי אפור לחלוחי וקר, היום בו תחיה מתה. צחצחו והבריקו את העמק הנהדר שלנו,  הירוק כולו עד מעבר לאופק, והכתימו בשלוליות כסופות את שדות החיטה רחבי הידיים, רגע קט לפני בוא האביב.
סגרירי חשוך ועגום נמשך גם כל אותו הלילה וכך התעורר לו לחיים גם יום שישי, אך על אף הגשם הסוחף והרוחות הסוערות שלא פסקו ולו לרגע, לא ניתן היה לדחות עוד את מועד קבורתה של תחיה.
נאמן ומסור עד כלות, יצא לדרכו כבר בבוקר השכם צוות האחזקה המקומי, ובחירוף נפש של ממש עמל ויגע וחצב באדמת בית הקברות הקשה כאבן את הבור הנדרש על פי חוק.

רק מעטים טרחו ובאו ללוות את תחיה בדרכה האחרונה, בצהרי אותו יום שישי עגמומי, שעננים שחורים נמוכים הקדירו את שמיו. מקצתם חברים מחויבים מעצם תפקידם הציבורי, ומקצתם חברים נאמנים לה או לבני משפחתה הקטנה.

רוחות מערביות עזות וטיפות גשם אלכסוניות צלפו בפניהם בלי הפסק, בעודם צועדים באיטיות אחרי הארון במעלה הגבעה המוריקה, שריח אינספור רקפות בשיא פריחתן אפף אותה במעטה בושם מופלא.
אך רק משנפתח שער בית הקברות, וארון העץ הצנוע הובל והוצב כדת וכדין במקום המיועד לו – רק אז – הם שמים לב לכך, שהבור העמוק נמלא עד למעלה ממחצית גובהו מים, עקב נחשולי הגשם האדירים, שקלחו לתוכו בשצף קצף משך כל שעות היום.

לחישות מפה לאוזן וחיוכים יודעי דבר, כאילו הם מנחשים כבר עכשיו מה עומד להתרחש בעוד זמן קצר, מוחלפים בין החברים הנבוכים בעת שמוקראים בזה אחר זה שלושת ההספדים המקובלים, על ידי בני משפחתה של תחיה.
אך אז, באין להם שום ברירה אחרת, ובעוד הגשם מוסיף ומוסיף לרדת, כאילו בא לפקוד אותנו שוב המבול, משליכים חברי צוות הקבורה את המטריות שלהם, מסירים מעל הארון את יריעת הבד השחור, מסיטים לצידי הבור את קורות התמיכה ומורידים אותו אל פי הקבר המוצף, הפעור באדמה.
דליים מלאי חול שהוכנו מראש, נשפכים בזה אחר זה על גב הארון, אך הוא עומד במריו ואינו מגלה כל רצון לטבוע במצולות
הבור העמוק.
זאת ואף יותר מכך: לפתע, כתיבתו של נוח הצפה על פני גלי הים הסוערים, הוא מתרומם מעלה כאילו טמונה בו איזו רוח חיים עצמאית משל עצמו, מתנער מערמות החול שכבר העיקו עליו קמעא בכובדן, צף ועולה כולו על פני המים, מתנדנד, מאבד את שיווי משקלו, מתהפך ושט לו באדישות על צידו, עד כי נדמה לרגע, שתחיה, הידועה בציבור בחריפות שכלה, חריצותה ודבקותה במטרה, ממשיכה כהרגלה מאז ומתמיד להקניט את חבריה לקיבוץ, כאומרת להם: "אתם הלא מכירים אותי כבר למעלה משבעים שנה… תמיד הייתי מרדנית ועקשנית… תמיד עמדתי על דעתי, לא וויתרתי אף פעם, ולא עשיתי לכם חיים קלים, וגם עכשיו איני מתכוונת להקל עליכם…"

שמוטי כתפיים ורטובים עד לשד עצמותיהם, מבולבלים ומבוישים, משפילים חברי הצוות הנבחר את מבטם, ומביטים בהשתאות ובחוסר אמון בארון הלא ממושמע, המסרב לקבל את מרותם. מתאפקים רק בקושי שלא להתיישב באפיסת כוחות על שולי  הקבר הבוציים  ולהודות בכך בעצם, בתבוסתם.

"זוזו כולכם הצידה ותנו למי שיודע לפתור בעיות קשות לטפל בארון," פוקד עליהם פתאום בשקט, אך בנימה שתלטנית משהו, מרכז המשק הנצחי, הכול יודע, כדרכם הבטוחה והמוכרת של מרבית מרכזי המשק.
כבד גוף וכבד תנועה הוא גוחן מטה, כדי לכפות גם על הארון את רצונו, אך אז נשמטים מכיסי חולצתו מסמכים רבים וצפים סביב הארון השט לו במים, כסירות שובבות של נייר שהיינו משיטים אי שם בילדותנו הרחוקה, בשלוליות הגשם.

צחוק מתגלגל שלא ניתן עוד להסוותו, אוחז בצוות הקברנים המבוסס בבוץ, מצהיל וסוחף עימו את כל בני הלוויה, מדביק אפילו את בני המשפחה האבלה, בעת שמרכז המשק דג את ניירותיו המסמורטטים מתוך המים העכורים.

רחש זדוני מלווה בפרצי צחוק נוספים, חולף בין החברים הרטובים הניצבים סביב הבור. מאימתי, הם שואלים זה את זה, מאימתי זה כותב מרכז המשק שלנו מסמכים? שכן ידוע ומוכר הוא במקומותינו מאז ומתמיד, שאת כל תחשיביו, רעיונותיו, מחשבותיו ומסקנותיו כותב הוא אך ורק על כפות ידיו.
והצחוק שוב גובר ונעשה קולני ממש, כאשר מזכירים הם זה לזה אותה שיחת קיבוץ בלתי נשכחת, בה עמד מרכז המשק הנ"ל והקריא את תכנית המשק לשנה זו וזו, תוך התבוננות מרוכזת בכף ידו הימנית, ומשסיים לקרוא את כל ראשי הפרקים שכתב עליה, החל לקרוא את מה שכתב על כף ידו השמאלית.
וכך, ואף שחלפו כבר מאז לא מעט שנים, נמשכת אצלנו המסורת ומדי שנה בשנה, בשיחת הקיבוץ בה מוגשת לציבור החברים החוברת עם תכנית המשק לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, למטה מהכותרת הראשית "תכנית המשק לשנת כך וכך", נתונה בסוגריים עבים כותרת משנה עם הביטוי הייחודי אך ורק לנו – "מכף ידו של מרכז המשק."

צללים קודרים עוטפים את בית הקברות המעונן, הרטוב והנוגה. יום בלי קרן שמש אחת לרפואה היה כל היום הזה, וכבר עתה נדמה כאילו מקדימה ויורדת על הקהל הקטן, הקפוא והדומם, שעת דמדומים מבורכת של ערב שבת.
בצעד בטוח ניגש אל המיקרופון מנהל הקהילה ומכריז בעייפות מה, "שבני משפחה, אורחים וחברים מוזמנים למועדון לחבר."

אך דווקא אז, ברגע בו נדמה לכולם, שהנה, הוכרע הארון סופית ושקע תחת נטל משקלם של ערמות החול וזרי הפרחים שהוטלו עליו, הוא שב פתאום ונחלץ מכלאו, מתנדנד קלות, מתרומם וצף על פני המים…

"תחיה מסרבת למות," מפטיר לו בינו לבין עצמו אחד מוותיקי הדור בעוברו ליד הקבר הטרי, אינו יודע שהמיקרופון הרגיש נותר משום מה, פתוח.
"תחיה מסרבת למות" מסכימים איתו גם כל חבריו לקיבוץ, מהדקים את מעיליהם העבים אל גופם וצועדים במהירות זה לצד זה, בשביל הכורכר שטוף הגשם המוליך לבתיהם החמים.
וכה עזה וסוערת ומייללת עכשיו הרוח המנשבת בראש הגבעה, עד שנדמה לחברים המופתעים, שאפילו עצי האורן הזקנים הסמוכים לבית הקברות, שכבר ראו ושמעו הכול, נדים בצמרתם הכבדה, השחה ברוח, וחוזרים ואומרים זה אל זה בשקט – "תחיה מסרבת למות, תחיה מסרבת למות, תחיה מסרבת…"