אצל עידית וניר, על המרפסת, קינן לאחרונה בלועו של כד חרס, זוג ירגזים.
השם העברי של ציפור יפה וחמודה זו, ניתן לה, על ידי לא אחר מאשר מנדלי מוכר ספרים, שכתב בספרו – "תולדות הטבע" (1866) – "הוא נרגן, עז נפש ורגזן ועל כן אכנהו ירגזי". ואכן, הירגזי מוכר בשירתו הקולנית והרגוזה.
זוהי ציפור יציבה ומצויה בארצנו בחורשות ובשטח המיושב. סימני הזיהוי שלה: ראש שחור ולחיים לבנות, בטן צהובה ועליה פס שחור. אצל הזכר הפס הנ"ל רחב יותר מאשר אצל הנקבה, ומסתיים בכתם שחור בתחתית הבטן.
 
הירגזים הם זוג לכול החיים. הקינון מתחיל מוקדם מאוד, כבר בסביבות חודש פברואר. הנקבה בונה את הקן בחורים בעצים, בתיבות קינון, בצינורות מתכת חלולים, בתיבות דואר, בכדי חרס ובגרוטאות שונות. בכול פעם מטילה הנקבה בין חמש לשבע ביצים. היא הדוגרת על הביצים והזכר מאכיל אותה. הם אוכלי כל, כלומר, ניזונים גם מהחי – זחלים, פרפרים, עכבישים וכו', וגם מהצומח – זרעים שונים, פירות ועוד. לאחר הבקיעה שוהים הגוזלים בקן בין 18 ל- 22 יום, אך גם מחוץ לקן ממשיכים ההורים להאכילם במשך שבועיים נוספים.
 
לעיתים קרובות, מקיים הזוג שני מחזורי גידול בשנה. לכאורה היינו צריכים להיות מוצפים בירגזים, אלא שלצערנו, לגוזלים הצעירים יש אויבים רבים שניזונים מהם: חתולים, נחשים, עורבים ועורבנים ועוד. ייתכן שחלקם אינם מצליחים למצוא מזון. לכן רבים מהם אינם מגיעים לבגרות.