כל הפוסטים של דני נימרי

היינו כבני אחת עשרה, עמרם ועידו ואברם ואפרים ואני, כשהגיע לשמחתנו הקיץ והביא עימו כתמיד את החמסינים, את הנחשים בלול,

כבר באותה שעת צהריים לחה ודמומה, כשנכנס בשער הקיבוץ הפרוץ לרווחה, מנקרת תחושה עמומה בראשו של צבי (הרשל) מורגנשטרן, ששב

אני מנסה דרך קבע, לאפיין בראשי את ההולכים המתמידים – אלה החולפים על פני כמעט מדי יום ביומו, כן, כן, אפילו

Dear elvisמה שלומך?שמי דני ואני כותב לך ממקום קטן – מכפר חקלאי קטן בארץ ישראל. למקום הזה קוראים אצלנו קיבוץ

החבר הכי טוב שלי, עוזי, אמר לי פעם, שאם אזלול כל יום ביצה קשה אחת לפחות, לא תצמח לי קרחת

הצצתי בזהירות מבעד לקפלי הפרגוד הכבד. ראיתי את אבא. הוא עמד מאחורי השולחן, נמוך, רציני ומודאג מאוד, וביקש, מאוּפק בינתיים,